אני זוכר שכשהייתי קטן, והיינו מבקרים את סבא בקיבוץ, אהבתי לעזור לו לטפל בגינה. בכל עונה היה לגינה ניחוח אחר, שמעיד על האופי של האווירה. בסתיו, היה זה ריח העלים הלחים על רגבי האדמה, בחורף זה היה הבוץ עם הריח הייחודי לו, באביב הריח היחיד הוא ריח הפריחה, ובקיץ... ובכן בקיץ זה כבר סיפור אחר.

בקיץ הפירות היו מבשילים על העצים. מלאים, דשנים, עסיסיים. כל כך מתוקים שפשוט רציתי להתנפל על העצים ולאכול אותם אחד אחרי השני! אבל סבא היה מחכה. סבא לא היה קוטף כמעט אף פרי מהעצים, ואחד אחרי השני הם היו מוצאים את דרכם אל הקרקע, ונרקבים שם.

כשהיינו מגיעים אליו בקיץ הוא היה יוצא החוצה, ואני אחריו עם סלסלה. הוא היה עובר בין העצים, בוחר בקפידה את הפירות שאותם היה קוטף, ומניח אותם בזהירות בסלסלה. ואני שמרתי על הסלסלה מכל משמר, ולא נתתי לאף פרי ליפול או להינזק. וכשהיינו נכנסים הביתה, הייתי מתענג על כל נגיסה, ואוכל עד שהייתי מתפקע.

ביום קיצי אחד, חם באופן יוצא מגדר הרגיל, הלכתי לי כהרגלי עם סבא בגינה, וריח הריקבון היה חזק מאי פעם. רק אז חשבתי לשאול אותו בפעם הראשונה, למה הוא לא קוטף את כל הפירות, לפני שהם נופלים ונרקבים. אני זוכר את התשובה שהוא נתן לי אז, עם קולו העמוק, כשהוא מביט אל העץ. אני זוכר איך הוא אמר:

"הפרי הוא המטרה שלשמה קיים כל העץ. הוא מקבל את החיים שלו מהעץ, עד שהוא מגיע למצב שאפשר לאכול אותו. הוא לא טוב לפני זה, והוא לא טוב אחרי זה. רק באותו רגע קצר שבו הוא מגיע לשיא שלו, הוא טוב"

ואז שאלתי אותו אם לא חבל לו על כל הפירות שנרקבים, והוא ענה לי באופן שלא משאיר מקום לספקות: "לא. יש סיבה לכך שהפירות האלה נרקבים. עבר הזמן שלהם"

---

י' באב התשס"ו

3/8/06

דותן מזור

www.dotanmazor.com 

היום הוא יום בהיר, שטוף שמש. צהריים בעיר הסואנת, ורוח נעימה מנשבת בגן הציבורי. על הספספל יושב טיפוס מסודר, עם מבע של שלווה על הפנים, והוא אוכל ארוחת צהריים מתוך קופסת פלסטיק.

"בתיאבון. אני מתנצלת על ההפרעה, אבל אולי אתה יודע היכן נמצא בית מספר 27? אין כאן מספרים על הבתים, וזה ממש משגע"

"בטח, אין בעיה. את רואה את הבנין הזה? זה שליד פח האשפה, והרכב האדום? זה זה"

"תודה לך. אני כבר כמה דקות מסתובבת כאן. בגילי זה הרבה, אתה יודע. מילא עד שמצאתי חנייה, אבל גם את הבית עצמו לא הצלחתי למצוא. מזל שהחלטתי לצאת מוקדם! אתה תמיד אוכל ככה את ארוחות הצהריים שלך: על הספסל?"

"כן. למזלי הבוס לא מרשה לאכול במשרד, כך שאני חייב להתנתק מהעבודה לכמה זמן. האמת היא שגם משך הזמן של ההפסקות שלי לא מוצא חן בעיניו, אבל אני חושב שהמשרד יוכל לשרוד שעה אחת בלעדיי. זה בסדר, יש למשרד עוד 11 שעות 'ליהנות' ממני"

"נשמע שאתה לא ממש מתלהב ממקום העבודה שלך"

"נסי את להתלהב מביטול דו"חות, הגשת בקשות להוצאה-לפועל, וכל מיני תביעות קטנוניות של אנשים שרק רוצים לקבל דברים שלא מגיעים להם, במשך 12-13 שעות ביום. מלהיב? אולי ביום הראשון, אולי ביום עבודה של 9-10 שעות, אבל בטח שלא אחרי 12-13 שעות של עבודה"

"אני לא רוצה להיכנס לך לפרטיות, אבל אתה יודע שאתה תמיד יכול לקום וללכת"

"יש לך כמה דקות? שבי, תרגישי בנוח, זה ספסל ציבורי"

"אני לא רוצה להפריע לך לאכול. זה..."

"את לא מפריעה לכלום. הנה, אני אזוז בשבילך קצת הצידה... בבקשה"

"תודה. אז זה מקום המסתור שלך לצהריים?"

"מצחיק. ככה גם אני קורא לו. עוד יותר מצחיק שקורה שהבוס עובר כאן במכונית שלו, ואני רואה בזווית של העין את המבט שלו, מלא בעצבים. נראה לי שגם הוא צריך לנסות קצת להירגע מחוץ למשרד, אפילו אם לא בגן ציבורי. סתם, לעצור את היום"

"אבל אתה יודע, יש עבודה"

"תראי, יש עבודה. תמיד הייתה עבודה ותמיד תהיה עבודה. העבודה נולדה לפנינו, והיא תמות הרבה אחרינו. אין לאן לרוץ"

"אז שוב, למה אתה לא עובר מקום עבודה? אם אתה מספיק טוב, אז לא צריכה להיות לך בעיה"

"בסדר... בואי נראה... אם את כבר יושבת כאן,ויש לך זמן, אז אני אספר לך סיפור קצר. בסדר?"

"בסדר גמור. אני מקשיבה"

"טוב, תארי לעצמך אדם שמחליט לבנות גן ציבורי. אבל לא סתם גן ציבורי, אלא פארק שלם, מתוכנן בקפידה, שיהיה בו הכל: ספסלים, מדשאות, עצים ושיחים, מתקני משחקים ואפילו מגרשי משחק ופלגי מים זורמים. והכל מושקע, עד הפרט האחרון. הוא מוצא אדמה צחיחה שאיש לא מעוניין בה, ומתחיל לעבוד.

עוברות 8 שנים והגן מוכן. 8 שנים, בהן הוא עבד בכל עבודה אפשרית בכדי לממן את בניית הגן. 8 שנים בהן הוא למד קשה וגם עבד בחנם, רק בשביל שיוכל להכיר עוד תחומים שהוא רוצה שיהיו חלק מהגן שלו. פעם בכמה זמן הוא היה מגיע למצב שהוא רוצה להרים ידיים ולהתייאש, אבל כל מי שהיו מסביבו אמרו לו שלא ייוותר, כי הוא עכשיו זו תקופה שהוא "בונה את עצמו". וכך, אחרי 8 שנים, החבר שלנו מסיר את הלוט מעל הגן הנפלא שאותו הקים במו ידיו, ומכריז בכל מקום אפשרי: "אנחנו פתוחים!"

ואיש לא בא.

לא יכול להיות, כך הוא חושב, שאף אחד לא מעוניין ליהנות מהגן הנפלא הזה! אז הוא משקיע עוד חצי שנה מחייו, בניסיונות שווא לעניין אנשים בגן, ולהראות להם עד כמה עשיר הגן בתכונות, ואם רק ייכנסו אליו לשעה אחת, הרי שריח פריחת העצים לבדו יוכל לשנות את חייהם. ואיש לא מעוניין.

וכך, אחרי 8 שנים ועוד חצי שנה, הבחור מתעורר. קם בבוקר ומגלה שבמשך 8 שנים הוא עבד, ואין לו שום כסף בצד. במשך 8 שנים הוא בנה את עצמו, ועכשיו הוא בן 31 שנה, בודד, בלי כל רכוש, ובלי עבודה. ואז -רק אז- הוא מבין שאין לו ברירה, ויש רק דבר אחד שנותר לו לעשות.

והוא הולך בפעם האחרונה אל הגן היפה שלו, עם דמעות בעיניים. אדם שבור, שמביט במה שהיה אמור להיות מפעל חייו, אך בעצם גזל אותם ממנו. והוא ניגש אל חדר הבקרה, ומנתק את החשמל לכל הגן, סוגר את הברז שאמור להשקות את העצים, ולוקח את הדבר השימושי היחיד שממנו הוא יכול לעשות כסף, בכל הגן הזה: כף לאיסוף גללי כלבים.

אין גן, אין עצים, המים לא זורמים בעורקי האדמה. כל מה שיש, זה פרנסה, מאיסוף גללי כלבים.

זהו"

"אז מה אתה אומר, שהעבודה שלך עכשיו היא מבחינתך איסוף גללי כלבים? זה ממש עצוב, לחשוב ככה על עצמך"

"נכון"

"ומה היה הגן הציבורי שלך, שהשקעת בו כל כך הרבה שנים?"

"השקעתי בנכס מספר 1 שלי: בעצמי"

"כלומר? אני לא מבינה"

"לפני הרבה שנים, החלטתי לבנות את עצמי. אני הייתי הגן שלי. אדמת טרשים שאיש לא היה מעוניין בה. רק חול ואבנים. אז אחרי שעסקתי במספר תחומים והוספתי לעצמי נדבכים, הלכתי ללמוד, ובאותו הזמן שלמדתי לתואר הראשון, עבדתי ולמדתי תחומים נוספים. כל מה שחשבתי שיוכל לעזור לי לשווק את עצמי בעתיד, כל מה שהיה רק קרוב למעניין - עסקתי בו"

"וזה לא עזר? קשה לי להאמין שאף אחד לא ירצה עורך-דין עם יידע בהמון תחומים"

"גם לי היה קשה להאמין. אבל זה היה המצב. באף מקום שבו יכולתי לעשות משהו מהותי, לא היו מעוניינים בי. לא מלמעלה ולא מלמטה. כלום. אז השלכתי הצידה את כל היידע והניסיון שצברתי, והלכתי לעבוד במקום הראשון שהסכים לקבל אותי. כאן"

"אז זהו? ככה, הרמת ידיים והפסקת לנסות?"

"כן. אבל רק אחרי שהבנתי שאם אני אמשיך להתעקש, אני לא רק משליך את חיי לביוב, אלא גם גורר איתי את האנשים שחשובים לי. תראי, בגיל 31, לבד, הדברים נראים אחרת. אני רוצה להקים משפחה, וכל ההבטחות של "בסוף היא תגיע" ושל "הכל יסתדר" כבר לא מעניינות. גם אם היא תגיע, וגם אם אתחתן תוך חצי שנה, ממה אחיה? מכשרון? ממה אפרנס את המשפחה שלי? מיידע? מעזרה לזולת? אז זהו, זה מה שאני עושה עם החיים שלי כרגע: כלום. עובד, מקבל משכורת שמאפשרת לי לשים קצת כסף בצד בכל חודש, ונותנת לי תקווה למשפחה"

"חבל שאין לי משהו חיובי לומר לך. זה נשמע כל כך עצוב"

"באמת חבל. וזה באמת עצוב. עכשיו אני מבקש שתסלחי לי, אבל אני צריך לחזור אל המשרד. אני צריך להגיש מחר עוד בקשה "דחופה" לבית-המשפט, על כל מיני שטויות, והמגירה שלי בטח כבר מלאה בפקסים ופתקים של הודעות. שיהיה לך יום טוב"

"תודה לך שנפתחת אליי ככה. באמת אין לי מה לומר לך. שיהיה לך יום נפלא, ושיהיה המון בהצלחה!"

"תודה"

וכך, כשיש עוד זמן עד שתשקע השמש, בינתיים, בגן הציבורי אפשר עדיין ליהנות מהרוח הנעימה שמתחילה לנשוב לקראת הערב. כולכם מוזמנים.

 ===

לכל מי שמזדהים עם הסיפור הזה, ומחפשים מעט נחמה, יש חיבור יפה באתר של פמלה סטיוארט בדיוק בשביל זה.

דותן מזור, 2006

Dotan Mazor 

 www.dotanmazor.com

11/10/00

ירד הלילה.

המספרים ממאנים להתחלף לי על הקיר.

האנשים ממאנים להתחלף לי בחיים.

והחיים ממאנים להתחלף לי.

נגעתי בשחור ואין לו סוף.

ידעתי העצבות ואין לה שחר.

כאב כמו גרזן שמפלח את הראש.

דקה לפני הסוף זרחה השמש.

דותן מזור

www.dotanmazor.com

אין לו שם. לא שזה חשוב כי הוא בסך הכל האיש הקטן שלי. היום במקרה הוא לובש שחור. ראיתי אותו עם שכמיה שחורה וחיוך ממזרי כשעורב מעופף מעליו.

סמלי? אולי. אבל זה לגמרי לא רלוונטי.

רק אתמול הוא לבש שכמיית גשם טלואה בגוונים בהירים על סף הצבעוני השמח. לצורך העניין הוא עמד על רציף ביום סתיו חצי מעונן כשהוא מביט בי וידיו שלובות. ועל פניו חיוך ממזרי.

מה הוא יודע שאני לא?

מעניין אם הוא יהיה באותה טבעיות שרוע על כר דשא, כשפרח בפיו והוא משחק עם פרפר שמעופף מעליו.

זה לא נראה לי טבעי שהוא ישתעשע, כי גם כשהוא שמח יש לו את המבע שיודע שמחר, או אפילו עוד כמה דקות יצא ענן ויסתיר את השמש, וכבר יהיה צורך לחזור לשכמיה שחורה ולשמוע את קול העורבים.

ואם אחד מהם יחרבן עליו?

חצי נחמה.

דותן מזור

www.dotanmazor.com