פעם היית גדולה,
גדולה מהחיים וגדולה עלי.
ידעת בדיוק מתי להגיד מה שצריך
ולבעוט במחשבות ולעקם אותן כמו פטיש אלים.
היית גדולה, לעזאזל!
והצל שלך היה כל כך גדול ואפל
וכל מה שהיה בסביבתך היה קמל.
כולך היית חיים,
ואת היית בעצם כל החיים
היית כמו מעיין נובע של חיים
וכל מה שחי מסביבך היה מת.
כשהיית בסביבה הכל היה קורה וכלום לא היה מתקדם לאף מקום.
היה לך את כל הזמן שרק היית צריכה
ותמיד ידעת שאם חסר לך זמן
את יכולה לקחת מהזמן שלך.
לי לא אכפת.
אור ואפילה חיים אצלך ביחד
והאור הוא גם לפעמים האפילה הפרטית שלך.
תקווה ואימה כבר מזמן איבדו כל משמעות.
איבדו כל משמעות מאז שהתקווה שלך היא האימה שלי.
מה היו המחשבות שהשתלטו לך על הראש?
שמלאו את כולך עד שרוקנו את קיומך מכל תוכן?
למה כשהכל נגמר טרחת להסביר את עצמך לי?
ולמה חשבת שזה יעניין אותי?
דותן מזור