"איזה בוקר נפלא! איזה יום נהדר! היום יום ההולדת שלי!" אמרה לעצמה דפנה כשקמה בבוקר. היא חייכה מקצה לקצה בארוחת הבוקר, ושאלה את אמא "אמא, איזה יום היום?" כי אמא בטוח יודעת.
"היום יום רביעי, חמודה. את לא אוכלת כלום, מה קרה, הכל בסדר?" שאלה בדאגה.
דפנה החליטה לשחק את המשחק של אמא, אז היא לבשה ארשת רצינית, סיימה לאכול הכל ושאלה את אמא "ועכשיו, אמא? איזה יום היום?" שאלה כממתיקה סוד.
"אוי, חמודונת, עדיין יום רביעי. למה את שואלת, כי את רוצה כבר שיהיה שבוע הבא ותיסעי לספארי?".
דפנה שכחה לגמרי מהטיול לספארי. נכון שזה כיף ללכת לספארי ולראות את האריות והנמרים, אבל היום הוא יום יותר חשוב: היום יום ההולדת שלה! "טוב" אמרה לעצמה "אם אמא לא זוכרת, לא נורא. החברים שלי בבית-הספר בודאי יזכרו. הם גם בטח הכינו לי מתנות".
דפנה מיהרה בצעדים קטנים אל התיק הגדול שלה, ולפני שסגרה אחריה את הדלת אמרה "אמא, את יודעת, היום..." אבל היא התאפקה "היום יום רביעי, כי מחר יום חמישי ואתמול היה יום שלישי".
אמא ניגשה אליה, חיבקה אותה חזק ונישקה אותה ואמרה לה "דפנושה, קושקושה, את יודעת שאני אוהבת אותך?" וזה הספיק לדפנה. היא השיבה לאמא "את יודעת אמא, לא משנה לי איזה יום היום, אני אוהבת אותך הכי-הכי שבעולם!" וחיבקה אותה חזק.
(-:
דפנה גרה קרוב לבית-הספר, והיא תמיד עוברת את הכביש במעברי החצייה, כמו שאמא לימדה אותה. בדרך היא פגשה את אלישי, חבר שלה מהכיתה. אלישי הוא ילד חכם, הוא תמיד מבין את מה שהמורים אומרים, והרבה פעמים הוא ודפנה עושים שיעורי-בית ביחד: הוא עושה את שיעורי-הבית ודפנה, בתמורה, מקשטת לו את המחברת בציורים עם הטושים הצבעוניים שלה.
"בוקר טוב ליש-ליש!" אמרה דפנה.
"בוקר טוב דף-דף" ענה לה אלישי, ושניהם צחקו.
הם עמדו במעבר החצייה, דפנה הביטה לצד ימין, אלישי הביט לצד שמאל. דפנה שאלה "בצד שלי הכל בסדר, הכל בסדר בצד שלך?" ואלישי ענה "כן, קדימה בואי נעבור מהר". הם החזיקו ידיים ועברו את הכביש בהליכה מהירה, כי אמא אמרה שאסור לרוץ על הכביש. התיקים שלהם היטלטלו מצד אל צד עד שהגיעו אל העבר השני של הכביש.
בסוף, לפני שהגיעו אל בית-הספר, לא יכלה דפנה להתאפק ושאלה את אלישי "אלישי, אתה יודע איזה יום היום?".
"בטח שאני יודע" ענה אלישי "אני לא טיפש! היום יום רביעי. אני יודע את זה כי יש לנו שיעור חשבון בבוקר".
"אה, נכון" ענתה דפנה באכזבה. ואז היא נזכרה שאתמול, לפני שהלכה הביתה, אמרה לשומר בכניסה לבית-הספר שמחר יש לה יומולדת. הוא בטח זוכר, כי הוא מדבר כל כך הרבה עם כולם.
"בוקר טוב, אהרון" אמרה דפנה בשמחה.
"אוה, בוקר טוב תופין!" ענה לה אהרון. דפנה ידעה שתופין זה ממתק, כי היא כבר שאלה אותו פעם מה זה אומר.
"יש לך משהו להגיד לי?" שאלה דפנה, כשהיא כולה חיוך אחד גדול.
"לא עכשיו, עכשיו אני לא חושב שיש לי משהו להגיד לך, אבל אולי אחר כך".
דפנה כבר התחילה ממש להתייאש. גם טניה, החברה הכי טובה שלה, לא זכרה להגיד לה מזל טוב. אף אחד לא זכר. לא הילדים, לא המורים, לא השומר ולא השרתים. דפנה נעשתה עצובה.
בשיעור עברית היא לא כתבה כלום, רק עשתה ציורים של בלונים וסרטים צבעוניים במחברת. אם אף אחד לא עושה לה מסיבה, אז היא תעשה לעצמה!
נחמה המורה שמה לב שדפנה לא לומדת והיא שאלה אותה "דפנה, מה את בדיוק רושמת במחברת? זה קשור לשיעור?".
"כן" ענתה לה דפנה "אני רק מקשטת עכשיו את המחברת, כדי שהשיעור יהיה יפה יותר". כולם צחקו.
גם נחמה חייכה. "טוב, אם את כבר עוסקת בקישוט מחברות, אז אולי תוכלי בבקשה ללכת אל אחד השרתים ולהגיד לו שאני צריכה טוש אדום?" והוסיפה "בבקשה".
"בודאי!" ענתה דפנה, כי היא תמיד אהבה לעזור למורה נחמה. המורה נחמה היא המורה האהובה עליה. מייד היא קמה מהכיסא והלכה לחפש את השרתים.
היה לה מזל, כי ממש מחוץ לדלת עמד אב-הבית, וכשהיא ביקשה ממנו טוש אדום בשביל נחמה, הוא היה מוכן לעזור לה. "אין בעיה, חומד, אנחנו נמצא לה טוש אדום טוב".
"לא סתם טוש טוב" אמרה דפנה "אני רוצה לתת לה את הטוש הכי טוב!".
וכך הם הלכו לחפש טוש. בהתחלה הם הלכו לחדר המורים, והיו שם טושים אדומים, אבל אב-הבית אמר לה שאולי במחסן הקטן יש טושים חדשים יותר. אז הם הלכו למחסן הקטן, וגם שם הוא אמר לה "את יודעת מה? נראה לי שבמחסן הגדול יש טושים עוד יותר חדשים. נלך לשם".
"אבל השיעור ייגמר!" דאגה דפנה.
"אל תדאגי, זה ממש כאן" ענה לה.
במחסן הגדול, הוא עמד וחשב בקול "אז איפה זה היה? ליד הדפים הלבנים או ליד הניילונים הצהובים? אני ממש לא זוכר...". לאחר מספר דקות של חיטוט בארונות הוא אמר בשמחה "אה, יופי, הנה זה!" והוציא חבילה שלמה של טושים אדומים חדשים. "זה מספיק טוב? תבחרי את הטוש שאת הכי אוהבת.
דפנה לא חיכתה הרבה ולקחה את הטוש הראשון שראתה. "תודה רבה לך" אמרה, ומיד הסתובבה ורצה אל הכיתה, לפני שייגמר השיעור.
(-:
דפנה רצה אל הכיתה, כשהיא אוחזת בידה הקטנה את הטוש האדום. היא נעמדה מול הדלת וחיכתה קצת, כדי שלא יראו שהיא רצה. אחרי שקצת נרגעה, היא פתחה את הדלת ונכנסה לכיתה כשהיא מושיטה את היד עם הטוש קדימה, לכיוון המורה נחמה. אבל היא לא הספיקה להיכנס לכיתה, כי מייד היא שמעה את כל הכיתה צועקת "יומולדת שמח!". כולם צחקו, ודפנה ראתה שעל הלוח יש המון ציורים צבעוניים, וכולם קמו מהכיסאות ושרו לה שירי יומולדת. דפנה הייתה מאוד שמחה, אבל היא הייתה הכי שמחה כשהיא ראתה את אמא בכיתה. דפנה הייתה כל כך מאושרת, והיא רצה אל אמא, קפצה עליה וחיבקה אותה ואמרה לה "אמא, אני הכי אוהבת אותך בכל העולם" ואמא ענתה לה "גם אני אוהבת אותך. יומולדת שמח, דפנה".
דותן מזור 2003