אתמול בבוקר קמה שירה והחליטה: "אני צריכה משקפיים". היא ראתה את המנחה בערוץ הילדים לובשת משקפי קריאה בזמן שהקריאה סיפור על דובי דוב, והחליטה שאם זה טוב למנחה זה יהיה טוב גם לה. היא מיהרה אל החדר של ההורים ומשכה להם בשמיכה. הם נראו ממש מצחיקים כשהתחילו לחפש את השמיכה ומשכו אחד בבגדים של השני, ושירה פרצה בצחוק שהעיר אותם.
" מה קרה, שירה?" שאלה אימא במבט של חצי חיוך חצי שינה, וזרקה חצי מבט לכיוון אבא שהיה יושב על המיטה ומסתכל על הקיר שמולו. שירה המשיכה ואמרה בהחלטיות "אימא, אני צריכה משקפיים". ברגע זה אבא הזיז לאט לאט את הראש לכיוונה וכיווץ את הגבות שלו: "מה את צריכה, חמודה?". "משקפיים" ענתה שירה "אני צריכה משקפיים". הסתכל אבא על אימא, הסתכלה אימא על אבא ואמרו בו זמנית "משקפיים?". "כן, משקפיים" המשיכה שירה בעקשנות "ראיתי את המנחה בערוץ הילדים ועכשיו אני יודעת שבשביל לקרוא סיפורים מעניינים אני צריכה משקפיים. עדיף עם מסגרת ורודה".
צחקו אימא ואבא. "אל תצחקו, אני רצינית" אמרה שירה והזעיפה את פניה הקטנות "אני באמת צריכה משקפיים, ואם לא יהיו לי משקפיים אני אף פעם לא אוכל לקרא סיפורים". עצרה ואחרי רגע המשיכה "ועדיף משקפיים עם מסגרת ורודה". אבא נראה נבוך ושאל בלחישה את אימא "מה, היא כבר יודעת לקרוא?". "לא עד כמה שאני יודעת" ענתה אימא ונראתה נבוכה לא פחות. "חומד" אמרה "מי שרוצה לקרא צריך ללמוד, זה לא בא עם המשקפיים". "את טועה" ענתה לה שירה "ראיתי בערוץ הילדים שהיא קוראת עם משקפיים, והם אף פעם לא משקרים".
בזמן שהן מדברות קם אבא ולקח את המשקפיים שלו מהשולחן ליד המיטה. "בבקשה, שירה, קחי את המשקפיים ותלבשי אותם" אמר. שירה שמה את המשקפיים ונראתה ממש מצחיקה כשהיא מנסה לגרום למשקפיים לא ליפול לה מהאף. לקח אבא את התשבץ מליד המיטה והגיש אותו לשירה, "עכשיו תגידי לי מה כתוב כאן". היא החזיקה את התשבץ ואמרה ללא כל היסוס "ברור שאני לא יודעת לקרא כי אלו הן משקפיים של מבוגרים, בשביל שיוכלו לקרא סיפורים של ילדים" ואחרי שניה של התבוננות בתשבץ הוסיפה "ואני יודעת שבסיפורים של ילדים אין מרובעים שחורים ולבנים על הדף".
הביט אבא על אימא בפנים חתומות ואמר בחד משמעיות "שירה צריכה משקפיים". אימא הבינה שיש כאן משהו מיוחד ואמרה "נכון מאוד, עכשיו גם אני מבינה ששירה צריכה משקפיים". הוסיף אבא ואמר לשירה, שהיתה ממש מאושרת "היום אחר הצהריים ניסע לקנות משקפיים". "תודה, תודה" קפצה שירה על אבא בחיבוקים שכמעט גרמו לו ליפול מהמיטה בעוד הוא מביט על אימא ומחייך חיוך נבוך.
במשך כל היום סיפרה שירה לילדים בגן שהיום אחר הצהריים היא תדע לקרא ומחר היא תהיה יותר חכמה מכולם. הם לא הבינו איך זה יכול להיות וכשהם שאלו אותה היא המתיקה סוד ולא הסכימה לספר.
אחר הצהריים הגיע אבא הביתה ושירה חיכתה לו בכניסה "אתה בא, אבא? אתה בא לקנות לי משקפיים?". באותו רגע הבין אבא שאת ארוחת הערב הוא יצטרך לדחות, ומיד הם יצאו אל החנות.
היו הרבה משקפיים בחנות, אבל המשקפיים אותם רצתה שירה היו משקפיים ורודים, עם עדשות ורודות מפלסטיק. "אבא, אתה חייב לקנות לי את המשקפיים האלה, אתה פשוט חייב!". שילם אבא 20 שקל למוכר וחזר עם שירה - שכרגע היתה הרבה מעבר לאושר - הביתה.
מייד כשהגיעה הביתה רצה שירה אל המדף והביאה את הספר על דובי-דוב ואמרה לאבא: "ועכשיו תלמד אותי לקרוא"...
"גשם יורד ושמש זורחת ושירה צריכה משקפיים.
היא מאוד עייפה, וקשה לה לקרא, כואבות לה מאוד העיניים.
אימא אומרת 'תלכי לזגג, נראה מה אפשר לעשות'
אבא מסכים ומתניע האוטו, נותר עכשיו רק לחכות"
דותן מזור 2003