3/10/00
אישה שמתה והפילה את ילדה,
חייל שלא ישוב יותר הביתה.
פוליטיקאי שלא אכפת לו מכלום,
ועוד אחד.
אין מקום
ומה שיש גם לא שווה יותר מדי,
אנשים לא מוצאים סיבה להישאר
חלקם גם לא מוצאים תירוץ לחיות.
לא שזה אכפת לי
רק רציתי שתדע.
דותן מזור
21/12/99
הלילה כבר מזמן ירד. הטלוויזיה עובדת, המיקרוגל מחמם קרואסונים בשביל השוקו החם, ועל השטיח שוכבת אודליה כשהיא בוהה בתיקרה ומהנהנת בקצב של השירים ברקע. יש מין סוג של שלווה במבט שלה, אולי אטימות כלשהי, כאילו העיניים שלה מביטות דרך כל מה שבחדר ורואות דבר אחר לגמרי: הספה איננה שם, כך גם אחיה הקטן שבינתיים לוגם מהשוקו ונוגס במאפה המתוק תוך כדי שהוא משאיר פירורים על כל הריצפה.
אין דבר שם בחדר, רק אודליה והכלום שמסביבה. עד שהטלפון מצלצל, אז היא באמת נעשית רצינית. חשוב מאוד לדייק בכל הפרטים, אסור בשום אופן לפספס דבר מכל מה שקרה. מדובר בחדשות חשובות, שהרי אם היא לא תדע על מה שקרה היום איך היא תוכל לדבר עם אנשים מחר? הרי זה לא כאילו כל יום זורקים את שיר!
וצריך לשאול, לרדת עד הפרט האחרון ואז להתקשר ולהעביר את המסר הלאה. מי יודע, אולי אחד מהם יכול אפילו להוסיף עוד קצת? ואומרים שראו אותה כבר לפני כמה ימים עם מישהו, והם נראו קצת יותר מדי "חברותיים"!
וככה לאט לאט מתמלא הערב בתוכן, ותוך צפיה בווידאוקליפים והליכה אל המקרר בשביל משקה דיאטטי מעביר האח הקטן את הערוץ ומקבל סידרה של צעקות ועף לחדר שלו. איזה עצבים עם ההורים האלה, למה הם אף פעם לא לוקחים אותו איתם כשהם יוצאים?
והזמן עובר לו בכיף תוך כדי שיחות ועידה כשלפתע הפסקת חשמל. ואין מה לעשות אלא לחכות, כי האלחוטי לא עובד. אבל אם האלחוטי לא עובד זה אומר שאין טלפון, ואי אפשר לדעת כלום! אפשר להשתגע מזה!
אז היא יוצאת אל חדר המדרגות בשביל להרים את השלטר כשמתבררת לה הסיבה שבגללה אין חשמל.
כנראה אותו האיש שתפס אותה וחסם לה את הפה הוא זה שהוריד את השלטר, למרות שלא בטוח שעל זה היא חשבה כשהוא הרים אותה פנימה, הוריד ממנה את הבגדים ועשה לה דברים שהיא לא האמינה שאפשר לעשות.
היה לה מזל שאחרי כמה זמן הוא נרגע והיא אמרה לאח שלה שיתקשר למשטרה. אז האיש יצא מהדירה. וכשהוא הלך הוא אפילו לא טרח להדליק בחזרה את האור.
מאוחר יותר גם ההורים חזרו. והפעם אודליה חיכתה להם.
דותן מזור
ב"ה
יש לי כלב בסלון והוא נובח
יש לי אח וגם אחות
ולאמא יש אורח.
אבא בא, זה לא נעים, הוא קצת צועק
אמא לא אומרת כלום והאורח גם שותק.
רק הכלב בסלון נשמע נובח
ואחרי זה גם אחי פתאום צורח,
והאורח רץ, קופץ מהחלון
המסכן הבחין בגובה ונתפס על הוילון.
אבא ממהר אליו כדי לעזור
הוא עוזר לו עם הרגל ואומר: "הוא לא יחזור",
הבחין שאמא מן הדלת כבר נמל?טה
ולפני שהוא קופץ: "אחכה לה כבר למטה".
דותן מזור 2003
ב"ה
זהו סיפור על ילד קטן בתקופה שעדיין הלך אל הגן.
היו לו כמה שכנים, והיו לו המון חברים:
היו ששיחקו בארגז החול והיו שטיפסו על העץ,
אחד ששיחק בקוביות הגדולות ואחר שסתם התרוצץ,
היו חברים ששיחקו רק בגן,
היו גם משם והיו גם מכאן,
כל דבר שעשה הוא עשה רק איתם
ולאמא שלו הוא סיפר על כולם.
הוא סיפר על רועי שתמיד בוכה ואוסנת שתמיד מנוזלת,
על ערן שגונב את הסנדויץ' לדנה בדיוק כשהיא לא מסתכלת,
על יריב ושני וסיוון ואופירה, ירדן, שולמית ושרון,
על סמדר וענת ואוהד ולודמילה ועל רוני שהוא אהרון.
לפעמים הוא היה מספר בקיצור, לפעמים הוא היה מאריך,
מפטפט ואומר כל מיני שטויות או אומר רק מה שצריך.
כי אמא אוהבת את הילד שלה, חמה מבינה ומפנקת
את האוכל של אמא טעים לאכול ונעים כשהיא מחבקת.
ואמא לא השתמשה בסמכות
כי היו ביניהם יחסים של פתיחות
גם כשלא שאלה הוא היה מדבר,
ורק על חבר אחד לא סיפר.
חברים מהגן זה חביב ונחמד, ואפשר להגיד גם סבבה,
אך בלילה לפני שהיה ישן, המציא לו חבר בשם אבא.
ועל אבא לאמא הוא לא מספר, הוא שומר אותו רק לעצמו,
הוא יכול לשמוע אותו מדבר, ויכול להרגיש את חומו.
ורק אבא יודע דברים לא טובים, כמו על דני שהרביץ לו חזק,
או על סימה ואבי שעשו לו תרגיל והחביאו לו את הממתק.
ותמיד הוא רצה להיות כמו כולם, אז הוא למד מילדים אחרים,
שיש כמה דברים שאומרים רק לאבא, ולאמא לא מספרים.
6/3/01
דותן מזור
את חושבת שעצוב לך.
מציירת פילים על הקיר ומזמזמת שירים מתוקים. יש לך אופי של נעל מושלכת ואין שום שיגעון במוחך. "אתה לא מכיר אותי, חכה עד שתראה אותי כשאני משתגעת", איזה זיון שכל אטומי! עלי את לא עובדת, אבל ניכר שאת מצליחה לעבוד על עצמך כי את ממש בטוחה שאת לא נורמלית, שההתנהגות שלך אינה בנאלית ומטופשת כל כך, כשבעצם את סתם ילדה טיפשה שחושבת רק על עצמה.
אז זהו שכדאי שתדעי לך משהו: יש לך מזל, והמון. אם רק היית יודעת להעריך את מה שהולך לטובתך לא היית מתחילה אפילו לחשוב להתלונן כי פשוט טוב לך. טוב לך אפילו אם לא מסתכלים על זה באופן יחסי לאחרים כי מה שטוב לך הוא טוב רק לך, ומולבש עלייך פשוט בצורה מעולה ומותאמת אישית.
ולמה טוב לך? אם את באמת רוצה לדעת למה טוב לך כדאי שתקראי את זה טוב טוב ולא תדברי אל עצמך באמצע דברים בסגנון "מה הוא יודע", כי גם אם אני לא מדייק בדיוק מילימטרי אז הכיוון הכללי הוא נכון.
אז בואי נתחיל מזה שאת חיה. ולא רק שאת חיה אלא גם חיה טוב וללא דאגות. את הכסף שאת מוציאה על כל השטויות שממלאות את חייך בתוכן את לא צריכה להרוויח ואין שום בעיה של תזרים מזומנים, בגלל שיש לך הורים.
וגם זה מוסיף המון לחיים שלך, זה שיש לך הורים שכל כך אוהבים אותך ומוכנים להקשיב לבירבורים שלך בסבלנות שכמעט אין לה שיעור, שמוכנים להביא לך כל מה שרק תבקשי, ששמים לך כסף בחשבון הבנק ואוכל על השולחן בלי שתנקפי אצבע ועוזרים לך בכל צעד, זה בטח שלא עושה לך רע.
ומה עם כל החברים הטובים שלך? כי הרי יש לך המון חברים שתומכים בך לאורך כל הדרך, שעל כתפם את יכולה להישען ולהזיל דימעה כשקשה והם מבינים אותך. הם ממש מבינים לליבך ומוכנים לתת כל סיוע שרק תבקשי. ולך אין שום בעיה כי את מבקשת- ומקבלת. וכולם פשוט אוהבים אותך.
בכל מקום שאליו את מגיעה ישנם המון אנשים נחמדים שנותנים לך עזרה בשלבים הראשונים ועוזרים גם כשאת לא מבקשת. את אפילו לא צריכה להיות מאוד נחמדה אליהם, כי הם - באופן מאוד לא מובן – פשוט נותנים לך את מה שאת צריכה באופן ספונטני ביותר. וטוב לך.
ומה בעצם עושה לך רע?
את בטוחה שזה היחס הרע מאנשים מסוימים מסביבך. שהסביבה חונקת אותך ולא נותנת לך להתפתח. את אומרת שהנפש האומנותית והעדינה שלך פשוט סובלת מהלחץ שמופעל עלייך וזה בהחלט נכון.
ולמה שלא תסבלי אם כל פעם שהיתה לך בעיה לא היית צריכה לפתור אותה בעצמך? תחשבי שניה (רק שניה, לא הרבה זמן): מתי יצא לך לפתור איזושהי בעיה בכוחות עצמך? קשה להיזכר, אה? תמיד קשה להיזכר בדברים שאף פעם לא ממש קרו.
את נזקקת לעזרה ולתמיכה, את היא מרכז עולמך – ולא שזה לא נורמלי, פשוט זה קצת הופך להיות ממכר באופן שאין ממנו חזרה. שמעתי שקוראים לזה הדוניזם ושהפירוש הוא אהבה עצמית ואגואיזם שמבטל את הסביבה. כלומר אני הוא המרכז, בי הכל מתחיל ונגמר, תנו לי הכל כי אני צריך הכל. ובמקרה שלך גם מקבל הכל.
שימי לב איך כל הדברים שהשגת בחיים, כל הפיסגות שאליהן הגעת לא היו בזכות עצמך. וזה אומר שהעולם דוחף אותך ומחליט לך החלטות שלא את מחליטה.
חברים באים וחברים הולכים, אבל תמיד יהיו חברים.
ועם כל זה, ולמרות כל זה אני מוצא אותך יושבת לידי ובוכה. בוכה דמעות אמיתיות עם גרון חנוק לגמרי ואני מרגיש רע. מרגיש רע בעיקר בגלל שאני לא חש שום הזדהות עם המצב שלך, אותו מצב שאליו הכנסת את עצמך במשך שנים של פינוק. יושב לידך ואומר לעצמי "קיבינימאט, מה אתה עושה כאן? באמת אתה עד כדי כך משועמם? מה, אין מה לעשות?" ושם לב שאת ממשיכה לקשקש שטויות קנטרניות ולהזיל את אותן דמעות שהצילו אותך תמיד.
ופתאום את מדברת על מוות. אני נדרך ומתחיל להקשיב, כי סוף סוף את נשמעת רצינית.
די מהר אני עומד על טעותי. לא רצינית ולא נעליים, שום דבר ששווה התיחסות. מבלבלת לי את המוח על כך שאת שוקלת ברצינות להתאבד כשאין לך בעצם שום תפיסה בסיסית של מושג המוות והסופיות שהוא מביא אחריו.
טיפשה. כל כך יפה וטיפשה את נראית לי באותו זמן.
ואם אני נשמע מתוסכל זה אולי בגלל שאני מתגעגע אליך למרות הכל, וישנם עוד אנשים כמוך שמלאים בכלום וחיים חיים ריקים לגמרי והם מהווים בערך את רוב האוכלוסיה.
אותו מבט נבוב בעיניים גם אחרי כל כך הרבה זמן ואותו חיוך שכבש אותי מההתחלה.
ואולי החיים שלי ריקים כל כך ואת היא שמלאה בתוכן.
אני מאוד מקווה שלא!
כבר לא שלך לנצח…
דותן מזור