הוא בן 80 וקומתו עדיין זקופה. בצהריים היא מטייל ברחובות העיר שהוא ממקימיה ורואה את התמורות החלות בה יום אחר יום. חנויות חדשות צצות חדשות לבקרים ואת הצרכניה הוותיקה החליפה חנות לבני נשים. אין מקום לבתים וותיקים בעיר מתפתחת ועל האדמות היקרות שפעם איכלסו בתי קומה אחת הוקמו בנינים גבוהים.
גם לו יש אדמות שעוזרות לו להתקיים ומספקות מקור של הכנסה לו ולילדיו. לכל ילדיו הוא עזר להתבסס, ועכשיו כשהם בעשירון העליון הם דואגים לו ורוצים לעזור לו. כל כך רוצים לעזור לו עד כדי כך שהם רוצים לשלוח אותו לבית אבות, או ליתר דיוק לזרוק אותו לבית אבות בשביל שיוכלו למכור את הבית ו"עם הכסף תוכל לחיות בכבוד במקום שיש בו עוד אנשים בגיל שלך" במילים שלהם.
אותו לא מעניינים זקנים שמדברים כל היום על המוות שלהם שמתקרב וזקוקים לאחות בשביל להאכיל אותם ולהחליף להם את הקטטר.
לו לא מתאימה הבטלה הזאת, וכל הדיבורים על רכוש וכסף הם לא בשבילו כי הוא איש של עבודה. בן 80 ועדיין קם כל בוקר עם זריחת החמה בשביל לעבוד בחלקת האדמה שלו, שעם כל יום שעובר נראית יותר ויותר גדולה.
בהנאה הוא גוזם את השיחים ועודר את הערוגות שמסביב לעצי הפרי הזקנים שלו שעדיין מניבים את פירותיהם מדי שנה בשנה. וכל הזמן ילדי השכונה מתגנבים לו לגינה וחומסים את פירות גנו. לשם מה הם מתגנבים? הרי אם יבקשו הוא יתן להם.
מדי פעם הוא מביט בגאווה בביתו ומרגיש סיפוק מהידיעה שבמו- ידיו הוא בנה אותו. לכל קיר ולכל פינה בבית הישן יש סיפור משלהם, כמו המריבה שהיתה לו עם המסגר על פירזול הסורגים בחדר המגורים, והמרפסת שעדיין עומדת למרות כל מה שאמרו הספקנים לגבי איכות העבודה.
הוא מסתכל לצדדיו ורואה את הבניינים שהוקמו בשכנותו. בניינים חזקים ומשוכללים שקמו על הריסות בתיהם של חבריו המתים. אותם חברים שהקימו איתו יד ביד את העיר המפוארת הזאת עוד בימים שעבודת כפיים נחשבה למקור גאווה.
היום אין שום גאווה בעבודת כפיים, את העבודות הקשות עושים עובדים שבאו מעבר לים, והם עושים את מה שאנשים כאן מתעצלים לעשות. המדינה מעדיפה לשלם לפרזיטים עצלנים במקום לשלוח אותם לעבוד בארץ. על מה לחמו הוא וחבריו באותם ימים? איפה החלום הגדול אותו באו להגשים ולאן נעלם החזון?
כשהוא נפגש עם נכדיו הוא לא רואה שום דבר שמזכיר לו את עצמו בנעוריו. עיניהם כבויות, אין שמץ של ניצוץ במבטם ושום דחף שמניע את חייהם מלבד תאוות הבצע. ילדים עדינים, חלשים, שלא ידעו מעודם מאמץ מהו ולא החזיקו כלי עבודה בידיהם העדינות.
בעודו חושב עליהם יורד מבטו אל ידיו המוצקות, שלמרות הקמטים וכתמי הזיקנה עדיין ניכרת בהן העוצמה שהיתה בהן בעבר.
כבר לא מענין אותו מה יעשו עם ביתו לאחר לכתו, ומה יהיה גורל העצים או גורל המדינה. כרגע רק מעניין אותו לשבת במרפסת ולצפות בשמש עת היא עושה את דרכה אל מעבר לגגות הבנינים וחותמת עוד יום.
דותן מזור