אני ישראלי שחי במדינת ישראל. יש לי ילדים ישראלים וגם אשתי וההורים שלי הם ישראלים. אני חושב שלכל האנשים יש זכות שווה בכל נושא ועניין. לכל הילדים יש זכות להזדמנות שווה ולכל אדם מגיע שיתייחסו אליו בצורה שוויונית ללא כל קשר למוצא שלו. מפריע לי שמתייחסים אל אזרח שווה במדינה כאל "ערבי" כמו שמפריעה לי הכפייה הדתית שנדחפת לכל פינה טובה במדינה הנהדרת שלי. נמאס לי מפוליטיקאים צבועים שלא אכפת להם מהעתיד של הילדים שלי ושמתייחסים אלי בזלזול. אני נחרד מעצם המחשבה שכשאני שולח את הילד שלי לבית הספר שוטפים לו את המוח בסיסמאות פשיסטיות ובהשקפות חשוכות של ציונות שעבר זמנה.
כן, גם אני ציוני. אבל אני מאמין שהכיבוש המחריד שבו השתמשנו כדי לבסס את מעמדנו בארץ שהיתה שייכת לעם אחר אינו מוסרי כלל. יותר מכך, אני בטוח שמגיעה התנצלות רשמית לתושביה המקוריים של הארץ שמהם לקחנו בכוח את אדמות אבותיהם, שעברו להם בירושה. עכשיו אנחנו שולטים פה ומנסים בכוח לדכא כל סימן של לאומיות לגיטימית שמתעוררת בקרבם. וכל זה למה?
כי אנחנו מודעים לחוסר המוסריות שבמצב. שגם בתוך גבולות מדינתנו אנחנו עם כובש שלא מוכן לחלוק בצורה שווה את הדמוקרטיה, מתוך מחשבה ששוויון מגיע רק ליהודים, וגם אז עדיף שיהיו דתיים. הנושא זה עולה הרבה בשיחות שיש לי עם חברים שמספרים לי על האדמות שהיו שייכות למשפחתם במקומות שעליהם מעולם לא חשבתי. מי היה מאמין שבמקום שבו נמצאת כיום רמת השרון היה ישוב משגשג שנלקח מתושביו במרמה? לשמוע ולהתחלחל. להבין ולהתבייש. עוד הם מספרים לי על ראשי החמולות ששיתפו פעולה עם הציונים, ועם הקמת המדינה הותקפו על ידי אותם אנשים שעימם כרתו ברית. אני בטוח שאת הסיפורים האלה לא מלמדים את הילדים שלי בבית הספר.
לא. שם מלמדים אותם שמה שחשוב זה צבא חזק במקום שכל בריא. שהערבים הם עם חשוך וטיפש שאי אפשר לדבר איתו בהיגיון. לפני כמה זמן פרצתי בבכי כששמעתי את ילדי הקטן זורק מפיו את הביטוי "ערבי מסריח". הבן שלי, שכל כך טרחתי להסביר לו את האמת, יוצא בהצהרה כל כך גזענית בגיל כה צעיר! וזה יצא לו בטבעיות גמורה. איך שקריינית החדשות החלה לדווח על אזרח פלשתיני שנהרג במהלך השחרור של עמו, אני שומע את צמד המילים האלה.
איך, איך אפשר לחיות במדינה כזאת שמתכחשת לפשעיה ושמתייחסת לעם שלם שסובל מנטל הכיבוש כאל יצורים חסרי פנים, כאל בריות ללא- שם שכאילו חייבות את חייהן לנו: הכובשים המיטיבים? כל יום שאני שולח את הילדים לבית הספר אני לא יודע עם אילו מונחים חדשים הם יחזרו אלי, ואילו מנטרות לאומניות הם ישננו על שפתיהם כשיגדלו. בכל פעם שאני חוזר מחוץ לארץ אני נתקף בהלם מחודש עוד לפני הירידה מהמטוס. הבוטות המגעילה של הישראלי היהודי המצוי בולטת כל כך על רקע הרוגע והסדר של כל עם אחר. קחו לדוגמא את האירופאים הרגועים. אדם יכול ללכת ברחובות וינה בשקט ובשלווה בלי לדאוג שמישהו יפריע לו ויכנס לו לחיים. האם יש מישהו מתושבי המבורג שמסוגל להעלות על דמיונו מצב שבו הוא יורק על המדרכה באמצע הרחוב? לא ייתכן. אין שום סיכוי שבעולם.
משם אנחנו צריכים לקחת דוגמא, מהארצות השלוות האלה שלא מסוכסכות עם אף אחד. מאירופה יצאה המוסיקה הקלאסית אל כל העולם, שם נכתבה האופרה הראשונה, בארצות המוריקות ההן נולד הוואלס הראשון, ובמרתפי הטירות נמצאים היינות המשובחים ביותר בעולם. איך אנחנו, מדינה לאומנית עם היסטוריה של בקושי חמישים שנה יכולים להתמודד עם תרבות מפוארת של מאות שנים? מה יש לנו להציע לאנשים שהמציאו את המזונות האנינים ביותר? מה, נציע להם פלאפל?!
שבדיה מתגאה בתעשיית הרכב המשגשגת שלה ואילו אנו מתגאים בתעשייה הצבאית שמשווקת את כלי המשחית שלה לכל רודן שמוכן לשלם. בגרמניה קיימת מערכת מסועפת של רכבות עיליות ותחתיות ואילו לנו בקושי יש שני קווים שעובדים, וגם הם כל הזמן מאוימים בשביתות. ללונדון יש את הייד פארק, ולנו יש בקושי את פארק הירקון. לצרפתים יש את גני ורסאי, וכל מה שיש לנו זה את בית הנשיא. מול הסחר החופשי שיש באירופה, אצלנו בקושי מצליחים להעביר עגבניות מהפלשתינים. מה יש לנו להעמיד מול היערות העצומים בנורבגיה, את שני הדונם שיש לנו שגם הם כל הזמן עולים בלהבות? הכלכלה שלנו תלויה בסיועים של ארצות הברית והמטבע שלנו לא שווה כלום באף מקום. אין השקעה בתשתיות, המדינה חודרת לכל תחום אפשרי וכל שקל שמרוויחים כאן הולך על מסים שמהם לא מקבלים תמורה.
מי שכן מקבל תמורה הם הדתיים המסריחים שיושבים בבית ולא עובדים. אלה עם כל החמש מאות ילדים שלהם שגם הם לא עובדים, וכבר מגיל צעיר לומדים לנצל את המדינה. לא משלמים מסים, לא עושים צבא ובטח שלא מילואים, לא מאמינים בדמוקרטיה ועושים הכל כדי לכפות את אורח החיים האפל שלהם על כל מי שחושב אחרת. הם הבעיה האמיתית של המדינה, לא הערבים שהיו פה הרבה לפניהם, שעובדים ומשלמים מסים. לא הערבים שלהם יש סיבה טובה לא לשרת בצבא של מדינה שמתכחשת לקיומם וגוזלת את אדמותיהם. כמה כסף היה מתפנה אם הם לא היו מנצלים את הכוח הפוליטי שלהם כדי להשיג עוד תקציבים! כמה דברים טובים היה אפשר לעשות עם הכסף הזה! לא לבזבז אותו על מוסדות לא רווחיים כמו בתי כנסת וישיבות אלא על שיקום התשתיות, על צמצום הפערים בין השכבות במדינה, על הפרחת הכלכלה והוספת מקומות עבודה למאות אלפי המובטלים שרוצים לעבוד ואין להם איפה.
אבל זה לא יקרה. לא במדינה המעוותת הזאת. ועד כמה שאני מנסה לחפש תקווה אני לא מצליח למצוא. אני לא מבין, למה לא נותנים לחיות כאן כמו בן אדם? למה כל יום צריך להיות מלחמה בחיים? למה אנחנו חייבים להיות כאלה מגעילים? למה, לעזאזל, למה? לאט לאט אני מבין שאין לי מה לחפש כאן יותר, וכבר התחלתי לגשש לגבי מעבר לאירופה. לאישתי לא ממש אכפת כי גם היא מסכימה אתי, והילדים יתרגלו. בכל מקום אני רק שומע אנשים שמתלוננים, אז במקום להתלונן אני עושה מעשה, מקפל את המזוודות ונעלם מכאן. זה יהיה פשוט מושלם!
אני אוכל לתת לילדים להסתובב חופשי איפה שרק ירצו בלי לפחד מכל מיני פיגועים, וכשהם יגיעו לגיל שמונה עשרה אף אחד לא יקריב אותם על מזבח איוולת משנתו הפוליטית. אישתי לא תצטרך לפחד לעלות על הכביש, וגם לא נצטרך לקרא למשטרה כל יומיים על מוזיקה רועשת, אם אפשר בכלל לקרא לזה מוזיקה. בסיכום הכללי אני חושב שהתרבות האירופית תעשה לנו רק טוב, ושזו החלטה נבונה. גם חברים שלי מגבים אותי. אולי סוף סוף אמצע מקום שאליו אוכל להרגיש שייך, אזרח שווה במדינה של אזרחים שווים, שבה לכולם אותו לאום והדת לא משחקת תפקיד.
אני בז לעבר שלי ומסתכל נכוחה קדימה, אל העתיד. אל התרבות.
נכתב בידי דותן מזור
www.dotanmazor.com
הבהרה:
הדברים הכתובים מעלה אינם אמורים לשקף (לטובה או לרעה) את דיעותי.