(מסתבר שחובה להקדים ולומר, שהחיבור הזה אמור להיות הומוריסטי) 

יוסף טרומפלדור החל את שיגרת יומו בשעה 5 בבוקר בכתישת סלעים (מה שהיה מעשה די נפוץ בימים ההם של תחילת ההתישבות בארץ) תוך כדי שהוא מזמזם שירי לכת רוסיים. באותם ימים היו מעלות החום עולות ל-40° צלסיוס כבר בשמונה בבוקר, כך שהיה הכרח לסיים מהר את כתישת הסלעים בטרם יהפוך מזג האויר ללא נעים.

לא הפריע לו החום שהלך ועלה, וגם לא היריות הסתמיות של הערבים שעדיין לא למדו לשים כדור ברובה אחרי טעינת אבק השריפה. מה שכן הפריע לו היו החרקים הרבים שהיו שם. סלעים אפשר לכתוש במשך רוב שעות היום ללא כל קושי מיוחד, שהרי מלאכה זו היתה שגרתית ברוב ישובי-הספר והחלו בה ילדים מגיל 8.

הבעיה היתה שליוסף טרומפלדור היתה רק יד אחת, שזה לא מהווה בעיה כשצריך לתלות רובה על הכתף לצורך צילומי פרסומות בחו"ל. הבעיה היא שקצת קשה לכתוש סלעים כשאי אפשר לגרש את יתושי האנופלס נושאי המלריה האימתניים, שהיו ביניהם כאלו המגיעים למוטת כנפיים של 20 ואף 35 סנטימטרים.

יוסף החל מתייאש "אויה! איכה אוכל להתרכז בבנין הארץ כשחרקי הענק הללו לא מניחים לי לנפשי? אני מוכרח לטכס עיצה!" אמר לעצמו, ויתוש נכנס לו אל תוך הפה. למרות ערכו התזונתי הגבוה של היתוש ורמות החלבונים שבו, לא אכל אותו יוסף טרומפלדור, שהרי אז באותם ימים היו כל היהודים שומרי תרי"ג מצוות ויוסף טרומפלדור היה מפוסקי ההלכה הגדולים של זמנו. נזכיר לכם, הקוראים, שפעם לא היה צריך להיות מורשע בפלילים בכדי להיות גדול בתורה.

בצר לו פנה יוסף טרומפלדור אל חנה סנש בכדי להמציא פתרון לבעיה זו. את חנה סנש הוא מצא עם קבוצת עבודה, שהיתה עסוקה בעקירת עצים ביערות העבותים של מה שעתיד להיות דגניה. "שלום לך חנה'לה! מדוע אתם עוקרים את עיצי הענק הללו במו ידיכם? שהרי לכרות אותם תהיה מלאכה קלה לאין ערוך!" שאל יוסף טרומפלדור את חנה סנש.

"רב שלומות לך יוס'ל!" ענתה חנה סנש בקולה שהפך למחוספס לאחר שנים על גבי שנים של עישון קליפות עצים. הטבק לא הומצא עדיין. "האם אני צריכה להזכיר לך שהבריטים, ימח שמם וזכרם, לא מרשים לנו להחזיק בכלי עבודה ממתכת? ולא שלא ניסינו לכרות אותם תחילה, אך התחוור לנו די מהר שגרזינים העשויים מעיץ לא עושים מלאכתם נאמנה. כך לא נותרה לנו ברירה והחילונו בעקירת העיצים במו ידינו. מה רבה היתה ההפתעה כשהתחוורו לנו היתרונות הברורים של עקירת העיצים על פני כריתתם! אך הבה ונחדול מדיבורי החולין הללו כי קצרה השעה ויש עוד מדינה שלימה ליישב. מה מביאך הלום?" אמרה תוך כדי שהיא מגלגלת קליפות עץ במטרה לעשן.

מייד עטה יוסף טרומפלדור ארשת רצינית על פניו "חנה'לה, עליי לדבר עימך". חנה סנש, שהיתה לאחר רומן לא מוצלח עם בנימין זאב הרצל ולאחר תקופה ארוכה שבה שכבה במיטה -לבדה- כשהיא חולה במלריה, חשבה שאולי יתמזל מזלה ותזכה לראות הלילה את תקרת האסם. ואם יהיה לה עוד קצת מזל אז תראה גם קצת כוכבים. תקווה זו התבדתה מייד כשאמר "ואני רוצה שתזמני את מועצת חכמי העבודה אל הגורן. האם תוכלי לעשות זאת?". "ראה את הדבר כמבוצע" אמרה במפח נפש וגוף וצפתה בו מתרחק אל השקיעה. בתיסכולה הרב עקרה את העץ הגדול ביותר שהיה שם, קילפה אותו בידיה וניסרה אותו בשיניה.

באותו ערב התכנסו כל חכמי העבודה בגורן, אותו גורן שהיה עתיד להיות הגורן של דגניה, ואחר כך להיות הגורן של דגניה א', ואחר כך להיות פאב למתנדבים. כולם היו שם, כל האליטה הציונית בארץ: פינסקר עזר לאליעזר בן יהודה לסדר את אלומות החציר לצורך הישיבה, הרב קוק דאג לחמם את החמין שהיה עתיד להיות מוגש, יצחק שמיר עמד על המשמר, וחנה סנש צפתה בהערצה ביוסף טרומפלדור מנסה לגרש יתושים בידו האחת. היו עוד רבים וטובים, אך אלו השמות המוכרים יותר.

לדוגמא, לא רבים מכירים את עובדיה דמרי, האיש שהקים את היישוב "אלוני נבוכים" בהרי השומרון, יישוב שלא הגיע לתודעה הציבורית רק משום חוסר פירסום נאות בעיתוני התקופה ובקונטרסים ציבוריים, בדיוק כמו "עולי הסירה" לגנותם של היורדים מהארץ ו"יוספיה" לתפארת יוסף טרומפלדור.

בראותה כי הכל מוכן לתחילת הישיבה ההיסטורית קראה חנה סנש לשקט, קריאה שנענתה מייד בדממה מופתית. להילחם ברעב ומחלות זה משחק ילדים לעומת הסיכון שבהרגזת חנה סנש. יוסף טרומפלדור חדל לרגע מהניפנוף בידו האחת והביט בעיניים פעורות על חנה סנש. הייתכן שיש באישה אמיצה זו משהו שהוא קצת יותר מבהמת עבודה? שאל את עצמו. שאלה זו נשכחה בבת אחת מראשו עם היתוש שנכנס לעינו הפעורה. בבת אחת חזרו אליו הזכרונות ממלחמת יפן רוסיה לאחר שאיבד את ידו, הוא ניזכר איך שכב על גבו בהכרה חלקית וניסה, בעזרת ידו האחת, לגרש זבובים שהתאספו מסביב לגדם הטרי. לעזאזל, אפילו הזבובים יותר מתורבתים ברוסיה!

זהו זה, החליט. זה היה היתוש ששבר את גב החלוץ. המחט בערימת השחת שעליה התיישב. הדבר שגרם לו להגיע למסקנה הבלתי נמנעת: עליו לעזוב את פלשתינה, היא ארץ ישראל, ולחזור לגדל כרוב שפנפנים בקולחוז ברוסיה. עם פוגרום הוא יכול להתמודד נפשית, אבל היתושים האלה הוציאו אותו מדעתו!

"חברי היקרים ליישוב הארץ, שלום עליכם" כולם גיחכו והגניבו מבט לכיוון שלום עליכם, שישב מסוגר בפינה. הוא המשיך "יש בפי הודעה שעלולה להותיר אתכם פעורי פה" אמר, ובין ניפנוף אחד למישנהו העביר מבטו על החלוצים שהיו מולו. תשומת ליבם היתה מופנית אליו, ואפילו יצחק שמיר נפנה ממשמרתו כדי להקשיב בתשומת לב.

הוא המשיך "מה שיש לי לומר עלול לשנות לחלוטין את ההתישבות היהודית בארצינו מכורתינו. אני עומד לזעזע את אמות הסיפים" הרב קוק שמט את הכף אל תוך החמין ואפילו לא שם לכך לב, ברור היה לכולם שאין מדובר בדבר של מה בכך. יוסף טרומפלדור החל מפקפק בהחלטתו, הוא החל להבין את כובד האחריות הרובצת על כתפיו. באותם רגעים היה נדמה לו כאילו כל האומה היהודית נושאת אליו עיניים.

ברגע ההוא הוא החליט החלטה שתשנה את חייו לתמיד, ותסיים אותם. "חברים" הוא אמר "עלינו הקים ישוב יהודי בגליל. נקרא לו תל- חי!". תשואות רמות נשמעו מקרב כל חכמי העבודה לאות הסכמה. מייד לאחר שאמר משפט אומלל זה הבין את גודל הטעות, אך לא אדם דגול כמותו יביע חרטה בפומבי.

וכך יוסף טרומפלדור, השם ייקום דמו, שינה את גורלו. במקום להיספות בפוגרום בקולחוז בידי אספסוף רוסי משכיל שקרא את טולסטוי, נגזר עליו למות מידי ערבים לא מפותחים במיוחד שהכירו (במידה וידעו לקרא) רק את הקוראן. על אדמת טרשים.


דותן מזור

16/7/00

www.dotanmazor.com