זה היה ניראה לי כל כך מוזר ואפילו קצת לא מציאותי. כל המראה הזה פשוט לא היה לי הגיוני בכלל, הבנאדם הזה עושה מאמצים להשיג גרין קארד ולעבוד בארצות הברית. הוא חושב לעשות כסף יותר משהוא עושה כאן, כי אומרים שיש כאן מיתון. בדרך כלל זה לא אמור להיות מוזר, האמת היא שגם הפעם זה רגיל לגמרי אבל לי זה ניראה מוזר. בכלל, כל מה שקשור לעבודה נראה לי מוזר.
כי זה לא פשוט למצוא עבודה באוסטרליה, לפחות לא כמו שכולם אמרו לי. לפי הסיפורים שהם המציאו אתה מטייל ועושה חיים עד שנגמר הכסף, ואז אתה פשוט מוצא עבודה. ככה, בלי שום בעיות אתה מוצא עבודה מזדמנת ועושה ערמות של כסף, שבישראל היית צריך לקרוע את התחת מהבוקר עד הערב בשביל חצי ממנו.
זה מה שהם סיפרו לי, וזה לא שאני אומר שהם שקרנים או משהו כזה, אבל עד עכשיו העבודות היחידות שמצאתי היו עבודות שצריך לקרוע בשבילן את התחת מהבוקר עד הערב, ולעשות חצי ממה שהייתי עושה בישראל. כי כאן יודעים שאני תייר, ובאוסטרליה להיות תייר שעובד זה כמו עובד זר בישראל, כלומר עבד.
תיראו בתור דוגמא את המקום הראשון שחיפשתי בו, סתם חווה קטנה, לא כמו החוות הענקיות שרואים כל הזמן בטלוויזיה ושצריך מסוק בשביל להגיע מהקצה האחד לשני. בחווה הזאת היה מספיק קורקינט עם מנוע עזר, וגם אז זה היה נחשב רכב רציני מדי. אז במקום ההוא היה חוואי צהבהב ומסריח שבמקרה שאל אותי אם אני צריך עבודה, ולפי התשובה המהירה שלי הוא הבין שאני צריך מאוד.
הוא זיבל לי במוח על כל מיני שטויות שהוא עושה במקום המצחין שלו, ומה בדיוק יהיה התפקיד שלי. ובשביל להדגיש עד כמה חשובה לו מהימנות העובד הוא התקרב אלי והסתכל לי בעיניים. איזה דבילי זה, כאילו צריכה להיות תחושת שליחות בלנקות דיר חזירים, או למען הדיוק, לנקות ולטפל בחזירים.
אני לא יודע מה עזר לי להחזיק שם מעמד שבוע ויומיים, אולי זו העובדה שבגלל שאני לא אוכל אותם הם לא נראים לי כל כך מגעילים, אוכלים את החרא שלהם שאני צריך לנקות. כל בוקר הייתי מסתכל לשמיים ומתפלל לאלוהים שיפסיק את הסיוט הזה. למזלי היה לי מספיק שכל להפסיק אותו בעצמי.
בסופו של דבר, החלקלק הצהבהב לא נתן לי את כל הכסף בתירוץ שהשכר הוא שבועי, ואם אני רוצה את השכר על היומיים אני אצטרך לסיים עוד שבוע של עבודה. אז אני, בתור יהודי טוב עשיתי חשבון והגעתי למסקנה שעדיף לי לדחוף את הראש שלי לתוך פה של קרוקודיל באחת הביצות של אוסטרליה ולא לחזור ליצורים הצווחים המגעילים האלה. וויתרתי על ההצעה המפתה.
אז מצאתי את עצמי במלבורן, עומד ליד הנעל הזה שכל כך רוצה עבודה בחו"ל, ולא יודע שחו"ל, כל חו"ל, לא מחכה לו. דווקא נחמד לשמוע את התמימות של התקווה שלו, כאילו שיש לו איזשהו מושג קלוש על עבודה שמחכה לו שם. ואין לו, אני יודע כי שאלתי.
די טיפש הבחור, אבל זה בסדר. קצת דרבון, עוד טיפה של "אל תיתן לאנשים לדכא אותך, אתה צודק!" והנה הוא מזמין אותי לבקבוק בירה, שמהר מאוד הופך לערמה של בקבוקים ריקים על הבאר ולחיוך על הפנים שלי.
תודה קטנה לאלוהים על כל הפריירים שבעולם ואני ממשיך. מעניין מאיפה הוא יוציא את הכסף כשיצליחו להעיר אותו. אני בטח שלא אהיה שם בשביל לדעת.
(-:
כל הערים הגדולות הן פחות או יותר אותו דבר: המוני אנשים הולכים באותם רחובות ולא אכפת להם אפילו לשניה ממה שקורה מסביבם, בניינים ענקיים שגורמים לכל הכמות האדירה של תנועת כלי הרכב והאנשים להיראות כמו שום דבר, מוניות הן הרכב ששולט בכבישים עמוסים, ובניינים שלא משנה מה יהיה הצבע שלהם, תמיד יראו אפורים.
כמובן שכשאני אומר ערים גדולות אני לא מכליל סירחונות קטנים כמו תל- אביב שלנו, וגם לא סירחונות גדולים כמו חיפה. הדרך הטובה ביותר להרגיש בזה היא להסתכל למעלה, אם הבניינים נראים כאילו הם מאיימים לבלוע אותך זה אומר שאתה נמצא בעיר גדולה. ואם לא, אז אתה נמצא בסתם סירחון קטן.
סידני היא עיר גדולה, וגם מלבורן היא שובבה לא קטנה למרות כל החמימות הביתית והאנושיות הלא צפויה. בכלל, זה דבר שעוד לא הצלחתי להבין: איך אני מרגיש כאן כמו בבית למרות שאף פעם לא הייתי כאן?
האנשים כאן הם כל כך פשוטים ותמימים, הם כאילו מזמינים אותך לעבוד עליהם. אפילו הזונות, שבכל חברה שמכבדת את עצמה הן הערמומיות ביותר, אפילו הן נחמדות! זונות באווירה כמעט ביתית! רק חסר שיכינו לי ארוחת בוקר.
(-:
ובדיוק אז הייתי צריך את תום הלב לצידי מסיבה פשוטה אחת – לא היה לי גרוש. חה! אם היה לי 10 דולר בכל פעם שזה היה קורה הייתי מסודר טוב. להרבה זמן! אבל עכשיו אני צריך לדאוג לעצמי ולהפסיק עם השטויות האלה של עבודה. דווקא ניסיתי, ניסיתי כמה פעמים להיות מה שמחשיבים 'בסדר', אבל מסתבר שמה שבסדר בשביל שאר החברה הוא מאוד לא בסדר בשבילי. מה גם שבשבילי לקום לפני שהשמש קמה, ולעבוד אחרי שהיא הולכת לישון זה פשע בלתי נסלח. וזה מעביר אותי לאפשרויות שבדרך כלל יש לי.
כי דרכים לעשות כסף קל לא חסרות, כמו שאמר לי פעם מישהו שנסעתי איתו בלימוזינה: "כל איש הוא פראייר פוטנציאלי". הלימוזינה, כמובן, לא היתה של אף אחד מאיתנו, ונסענו עליה ביחד רק כמה שעות אחרי שירדנו מקרון מטען של רכבת. תאמיני לי, אלו הם החיים הטובים.
אבל יש סדרי עדיפויות. באותו רגע הדבר החשוב ביותר היה למצוא מקום לישון, ולא מתחת לעץ כמו שהיה בזמן האחרון. זה צריך להיות מקום עם מיטה, וסדינים, ושמיכות, ומיזוג אוויר בשביל החום האוסטרלי הדביק, וכמובן הכי חשוב שתהיה שם בחורה.
האמת היא שזה די מפשט את כל הסיפור, כי אם הייתי מנסה להשיג מקום לישון מבחור הייתי מקבל אחד משני דברים: או אגרוף או שותף ללילה, ושניהם לא מושכים אותי במיוחד. וחוץ מזה, בחורות עירוניות מתות על הקטע הזה של מטייל זרוק, שלא אכפת לו מהעולם ועושה מה שבא לו. עכשיו רק צריך למצוא מישהי מתאימה, ומה זאת אומרת מתאימה?
כשאני אומר מתאימה אני מתכוון למישהי שכבר מספיק מבוגרת בשביל לא לגור עם ההורים, אבל לא מספיק מבוגרת בשביל לחפש קשר של ממש, והכי חשוב שיהיה לה בעיניים את המבט הזה של השגרה שאוכלת לה את החיים, ותתפלאו כמה בחורות כאלה יש.
ובאמת ניגשתי לאיזו בחורה בפאב והתחלנו לדבר, שמתי לב איך היא כל הזמן מזיזה את העיניים שלה לכיוון התיק שלי, כאילו יש שם איזה דבר מסתורי ששייך רק לאנשים שמטיילים בעולם. אבל הוא סתם מלא בהמון בגדים מסריחים, ואם יהיה לי מזל אז היא תכבס לי אותם…
אז ישבתי איתה שם ליד הבאר, שותים ומדברים. מסתבר שהיא עובדת במשרד של רואי- חשבון, עבודה משעממת בדיוק כמו שקיוויתי, ועכשיו רק צריך לספר לה על ההרפתקאות שעברתי. כמובן שאין יותר מדי אמת במה שסיפרתי לה, אבל אני חושב שאני בעצם עושה לה טובה, כי ככל שהסיפור יותר מצוץ מהאצבע, כך נראה שהיא יותר נהנית.
היא כבר היתה שיכורה לגמרי, אז עזרתי לה להוציא את הארנק ולשלם. כי כזה אני, בנאדם טוב, תמיד מוכן לעזור לאנשים. נהגתי במכונית שלה עד הדירה שלה ועלינו למעלה. מסתבר שהיא גרה עם שותפה, אבל לי זה לא שינה כל עוד החדרים שלהן היו נפרדים. היא עוד ניסתה להחזיק את עצמה ערה ולשאול אותי כמה שאלות, אבל לא עברו 2 דקות והיא כבר נחרה, באמת נחרה! למזלי הייתי מספיק עייף בשביל להירדם למרות הרעש, וישנתי כמו תינוק.
למחרת בצהריים כשהתעוררתי היא כבר לא היתה, היא השאירה לי פתק ליד המיטה, כותבת שם "תאכל מה שבא לך, אתה יכול לראות טלוויזיה אם בא לך. הבית שלי הוא הבית שלך. נשיקות!". הצילו!!! לילה אחד ביחד, ואפילו לא עשינו כלום בלילה הזה, וכבר הבית שלה הוא שלי? לא תודה!
גררתי את עצמי למטבח וחיפשתי משהו לשתות, איזה בירה או וויסקי. כלום. שום דבר, הבית יותר יבש מהמדבר האוסטרלי. לא נשארה לי ברירה, הייתי חייב לאכול מהקרקרים הדיאטטיים שהיו להן שם. וזה פחות או יותר כל מה שהיה שם. אחר כך זרקתי את הבגדים למכונת הכביסה, לא נראה לי שאפילו שמתי חומר ניקוי, פשוט הפעלתי על המספר הכי גבוה והלכתי לישון על הספה בסלון.
התעוררתי כששמעתי צחוק חזק. עמדה מולי השותפה שלה עם עוד בחורה, ושתיהן צוחקות. אני, עדיין מסובב לגמרי, הסתכלתי עליהן ושאלתי מה מצחיק. שתיהן הצביעו לכיוון התחתונים שלי, שמסתבר ששכחתי ללבוש…
אותן זה הצחיק, אני הייתי יותר מדי עייף בשביל להתייחס אז קמתי לאט לאט, הלכתי אל החדר ונרדמתי על המיטה. כאלו חנוניות, בטח עשיתי להן את החודש כשראו אותי ערום. אבל הרווחתי מכל זה, כי כשהתעוררתי היו הבגדים שלי מקופלים ליד הדלת, מגוהצים ומריחים טוב. כנראה זה מה שרגשי אשמה עושים לבחורה.
אמרתי לעצמי שאם ככה זה ימשך, אז אולי אני אשאר שם עוד כמה ימים, נחיה ונראה. בינתיים הספיקה השנייה לחזור מהעבודה, ואיך שהיא נכנסת היא ישר באה אלי ונותנת לי נשיקה. לא לזה ציפיתי אחרי לילה אחד, שגם בו לא קרה כלום. אבל כנראה זה לא מה שהיא חושבת, כי היא היתה שתויה לגמרי.
אחרי כמה רמזים עבים שלי על כך שאין להן בדירה מה לאכול, ושלא יזיק לה מדי פעם קצת להשתחרר וליהנות מאוכל טוב, היא 'הפתיעה' אותי ואמרה שבא לה לאכול בחוץ. אני, כמובן אמרתי לה שאני צריך את הכסף שנשאר לי (כאילו נשאר לי) לכרטיס רכבת (כאילו שהייתי משלם). אז היא באופן מאוד לא מפתיע הציעה לשלם, והוסיפה: "שלא תעז לסרב" (כאילו שהיה סיכוי!).
כמעט וריחמתי עליה כשהיא הבינה לאיזה בור של הוצאות היא הפילה את עצמה עם ההזמנה הזאת. אבל זה בסדר, מחר אני כבר לא אהיה שם אז אין לה ממה לחשוש. כמובן שבתמורה לארוחה הטובה הייתי מחויב להקשיב בתשומת לב לכל הסיפורים שלה. האמת היא שכמה מהם היו יכולים להיות מעניינים, אם הם לא היו בדיוק כמו של כל כך הרבה אנשים שיצא לי לפגוש.
מדי פעם היא היתה מתעניינת בטיולים שעליהם סיפרתי לה, ואז הייתי חוזר על תיאורים מחליאים ממש של שקיעות, זריחות, חופי ים קסומים ובעלי חיים חברותיים. לא רציתי להרוס לה את הרושם שהכל בטבע טוב, הרי מה היא בסך הכל? סתם אוסטרלית, שבאותה מידה יכלה להיות ישראלית, ירדנית או בורמזית. כל החיים שלה משעממים יותר מקערה מלאה במלח. איזה דברים מעניינים יכולים כבר לקרות לה, אה? חתונה? ילדים? משכנתא?!
אני הכרתי כבר המון בחורות כאלה, שאין להן כלום בחיים חוץ מהשטויות שהן עושות עם החברות שלהן, או אולי החתלתול החמודון המפונק, שבשבילן הוא יותר קרוב מאימא או אבא. כל הזמן מתעסקות בעצמן, ומחכות שמישהו יקח אותן מהמקום המשמים שלו הן קוראות חיים. כמובן שהוא לא מגיע ואז הן מתפשרות על משהו דמוי אהבה, וכל הזמן מחפשות סטוצים מהצד. סטוצים כמוני.
(-:
אפשר לחיות עם עתיד, זאת אפשרות שהרבה אנשים שאני מכיר בוחרים בה. אני מתכוון לכל אלה שאתה מדבר איתם והם אומרים לך שהם יודעים מה הם ילמדו ובמה הם יעבדו ואיזה בית יהיה להם ולא מבינים שזה מפחיד. כי בתכל'ס זה לא מפחיד לדבר על העתיד הרי בסך הכל אי אפשר לדעת מה ממש יהיה אז זה הופך לבידור, רק מה שמפחיד באנשים האלה זה שכל מה שהם אומרים באמת יקרה!
כאילו לפי איזה גרף של התקדמות שנקבע מראש הם ישלימו את כל מה שתכננו לעצמם בלי לחרוג אפילו לשניה מהמסגרת שהציבו לעצמם בהתחלה. הכל מתוכנן אצל אלה, זה מתחיל בעבודה שלהם שאין להם בעיה לקום כל בוקר אליה מתוך אותה מיטה שיש בה את אותה אישה (בדיוק אותה אישה שעונה לכל הקריטריונים) כל בוקר. הילד נולד בדיוק מתי שתכננו להוליד אותו והוא יגדל להיות בן למופת: בדיוק כמו אבא.
מישהו פעם אמר לי משהו נכון: "אנחנו נותנים לילדים שלנו את כל מה שלא היה לנו, ועוד מקווים שיצאו כמונו". אבל זה בסדר כי אין לאיש המתוכנן מה לדאוג, הבן שלו יצא משעמם בדיוק כמוהו.
(-:
היתה לי פעם מורה שמאוד אהבתי (בעצם היא היתה היחידה שלא שנאתי), והיא תמיד היתה מנסה להשפיע עלי להיות קצת יותר ממושמע. היא היתה מסבירה לי שעדיף לי לעשות מה שאומרים לי וככה יהיו לי פחות צרות. לפעמים הייתי ממש מרחם עליה, על איך שהיא נראתה ממש סובלת מכל רגע שאני נהניתי, רק מהדאגה בטח ירדו לה משהו כמו שנתיים מהחיים!
ואני, מה אני בסך הכל רוצה מהחיים? קצת כיף, טיפה סתלבט ואולי גם כסף בשביל לעשות את הדברים האלה. מה רע בלתפוס ראש עם כמה חבר'ה שלא מכירים אחד את השני ולהעביר את הזמן בסבבה? אז נכון שאין בזה עתיד, אבל בכל מקרה אני אחיה את כל החיים שלי בעתיד, כך שאין לי מה למהר לעשות תוכניות ולקבור את עצמי בחיים.
לא תמצאי אותי מבזבז אפילו שנה אחת מהחיים הקצרים שלי באוניברסיטה וגם לא במשרד, חנוק מהמזגן ומהאנשים המסריחים שנראים כמו עכברים, מפחדים מהצל של עצמם, שכל רגע יכולים להגיע למסקנה שהם לא "יעילים" ולפטר אותם.
כל הזמן במאבק לחיות, להשיג עוד קצת כסף בשביל ביטוח בריאות, לפספס תשלום אחד ולאבד את הבית ששילמת בשבילו במשך עשרים שנה. עשרים שנה, איזה ביזבוז! במקום ליהנות מהחיים הם בוחרים לחיות בפחד.
(-:
טוב, אז זאתי הפעם האחרונה שאני רואה אותך. כבר הודיעו לי שמורידים לי את הזמן ככה שאין לי שום סיבה להמשיך להיות חיית הניסויים שלך. כל השעות שהעברת כאן עם מכשיר ההקלטה שלך ולא למדת כלום על החיים, זה ממש בזבוז. אז העורך שלך ירוויח כתבה במוספי סוף- השבוע על הישראלי שנכנס לכלא האוסטרלי, ואיך זה יכול לקרות. עם איזה קטע של ראיון עם מומחה כלשהו. אז אנשים יקראו על כל השטויות האלה בעיתון ויגידו "איזה דפוק, איזה נפל! מבזבז את החיים שלו על שטויות!",
אז כדאי שיחשבו כל החלאות האלה שוב פעם לפני שהם מתלהבים מעצמם: מי מבזבז את החיים שלו? מי עושה דברים שהוא לא רוצה לעשות? מי חי עם אנשים שהוא לא רוצה לחיות איתם? מי לא רוצה לקום בבוקר?
בטח שלא אני.
תזכרי שעוד חודש וחצי אני אצא מכאן ואהיה חופשי לעשות מה שאני רוצה. לא כמוך, שלא משנה לאן את הולכת מכאן עכשיו, את תהיי כל החיים שלך מאחורי סורגים.
דותן מזור
13/7/99