21/12/99
הלילה כבר מזמן ירד. הטלוויזיה עובדת, המיקרוגל מחמם קרואסונים בשביל השוקו החם, ועל השטיח שוכבת אודליה כשהיא בוהה בתיקרה ומהנהנת בקצב של השירים ברקע. יש מין סוג של שלווה במבט שלה, אולי אטימות כלשהי, כאילו העיניים שלה מביטות דרך כל מה שבחדר ורואות דבר אחר לגמרי: הספה איננה שם, כך גם אחיה הקטן שבינתיים לוגם מהשוקו ונוגס במאפה המתוק תוך כדי שהוא משאיר פירורים על כל הריצפה.
אין דבר שם בחדר, רק אודליה והכלום שמסביבה. עד שהטלפון מצלצל, אז היא באמת נעשית רצינית. חשוב מאוד לדייק בכל הפרטים, אסור בשום אופן לפספס דבר מכל מה שקרה. מדובר בחדשות חשובות, שהרי אם היא לא תדע על מה שקרה היום איך היא תוכל לדבר עם אנשים מחר? הרי זה לא כאילו כל יום זורקים את שיר!
וצריך לשאול, לרדת עד הפרט האחרון ואז להתקשר ולהעביר את המסר הלאה. מי יודע, אולי אחד מהם יכול אפילו להוסיף עוד קצת? ואומרים שראו אותה כבר לפני כמה ימים עם מישהו, והם נראו קצת יותר מדי "חברותיים"!
וככה לאט לאט מתמלא הערב בתוכן, ותוך צפיה בווידאוקליפים והליכה אל המקרר בשביל משקה דיאטטי מעביר האח הקטן את הערוץ ומקבל סידרה של צעקות ועף לחדר שלו. איזה עצבים עם ההורים האלה, למה הם אף פעם לא לוקחים אותו איתם כשהם יוצאים?
והזמן עובר לו בכיף תוך כדי שיחות ועידה כשלפתע הפסקת חשמל. ואין מה לעשות אלא לחכות, כי האלחוטי לא עובד. אבל אם האלחוטי לא עובד זה אומר שאין טלפון, ואי אפשר לדעת כלום! אפשר להשתגע מזה!
אז היא יוצאת אל חדר המדרגות בשביל להרים את השלטר כשמתבררת לה הסיבה שבגללה אין חשמל.
כנראה אותו האיש שתפס אותה וחסם לה את הפה הוא זה שהוריד את השלטר, למרות שלא בטוח שעל זה היא חשבה כשהוא הרים אותה פנימה, הוריד ממנה את הבגדים ועשה לה דברים שהיא לא האמינה שאפשר לעשות.
היה לה מזל שאחרי כמה זמן הוא נרגע והיא אמרה לאח שלה שיתקשר למשטרה. אז האיש יצא מהדירה. וכשהוא הלך הוא אפילו לא טרח להדליק בחזרה את האור.
מאוחר יותר גם ההורים חזרו. והפעם אודליה חיכתה להם.
דותן מזור