את חושבת שעצוב לך.

מציירת פילים על הקיר ומזמזמת שירים מתוקים. יש לך אופי של נעל מושלכת ואין שום שיגעון במוחך. "אתה לא מכיר אותי, חכה עד שתראה אותי כשאני משתגעת", איזה זיון שכל אטומי! עלי את לא עובדת, אבל ניכר שאת מצליחה לעבוד על עצמך כי את ממש בטוחה שאת לא נורמלית, שההתנהגות שלך אינה בנאלית ומטופשת כל כך, כשבעצם את סתם ילדה טיפשה שחושבת רק על עצמה.

אז זהו שכדאי שתדעי לך משהו: יש לך מזל, והמון. אם רק היית יודעת להעריך את מה שהולך לטובתך לא היית מתחילה אפילו לחשוב להתלונן כי פשוט טוב לך. טוב לך אפילו אם לא מסתכלים על זה באופן יחסי לאחרים כי מה שטוב לך הוא טוב רק לך, ומולבש עלייך פשוט בצורה מעולה ומותאמת אישית.

ולמה טוב לך? אם את באמת רוצה לדעת למה טוב לך כדאי שתקראי את זה טוב טוב ולא תדברי אל עצמך באמצע דברים בסגנון "מה הוא יודע", כי גם אם אני לא מדייק בדיוק מילימטרי אז הכיוון הכללי הוא נכון.

אז בואי נתחיל מזה שאת חיה. ולא רק שאת חיה אלא גם חיה טוב וללא דאגות. את הכסף שאת מוציאה על כל השטויות שממלאות את חייך בתוכן את לא צריכה להרוויח ואין שום בעיה של תזרים מזומנים, בגלל שיש לך הורים.

וגם זה מוסיף המון לחיים שלך, זה שיש לך הורים שכל כך אוהבים אותך ומוכנים להקשיב לבירבורים שלך בסבלנות שכמעט אין לה שיעור, שמוכנים להביא לך כל מה שרק תבקשי, ששמים לך כסף בחשבון הבנק ואוכל על השולחן בלי שתנקפי אצבע ועוזרים לך בכל צעד, זה בטח שלא עושה לך רע.

ומה עם כל החברים הטובים שלך? כי הרי יש לך המון חברים שתומכים בך לאורך כל הדרך, שעל כתפם את יכולה להישען ולהזיל דימעה כשקשה והם מבינים אותך. הם ממש מבינים לליבך ומוכנים לתת כל סיוע שרק תבקשי. ולך אין שום בעיה כי את מבקשת- ומקבלת. וכולם פשוט אוהבים אותך.

בכל מקום שאליו את מגיעה ישנם המון אנשים נחמדים שנותנים לך עזרה בשלבים הראשונים ועוזרים גם כשאת לא מבקשת. את אפילו לא צריכה להיות מאוד נחמדה אליהם, כי הם - באופן מאוד לא מובן – פשוט נותנים לך את מה שאת צריכה באופן ספונטני ביותר. וטוב לך.

ומה בעצם עושה לך רע?

את בטוחה שזה היחס הרע מאנשים מסוימים מסביבך. שהסביבה חונקת אותך ולא נותנת לך להתפתח. את אומרת שהנפש האומנותית והעדינה שלך פשוט סובלת מהלחץ שמופעל עלייך וזה בהחלט נכון.

ולמה שלא תסבלי אם כל פעם שהיתה לך בעיה לא היית צריכה לפתור אותה בעצמך? תחשבי שניה (רק שניה, לא הרבה זמן): מתי יצא לך לפתור איזושהי בעיה בכוחות עצמך? קשה להיזכר, אה? תמיד קשה להיזכר בדברים שאף פעם לא ממש קרו.

את נזקקת לעזרה ולתמיכה, את היא מרכז עולמך – ולא שזה לא נורמלי, פשוט זה קצת הופך להיות ממכר באופן שאין ממנו חזרה. שמעתי שקוראים לזה הדוניזם ושהפירוש הוא אהבה עצמית ואגואיזם שמבטל את הסביבה. כלומר אני הוא המרכז, בי הכל מתחיל ונגמר, תנו לי הכל כי אני צריך הכל. ובמקרה שלך גם מקבל הכל.

שימי לב איך כל הדברים שהשגת בחיים, כל הפיסגות שאליהן הגעת לא היו בזכות עצמך. וזה אומר שהעולם דוחף אותך ומחליט לך החלטות שלא את מחליטה.

חברים באים וחברים הולכים, אבל תמיד יהיו חברים.

ועם כל זה, ולמרות כל זה אני מוצא אותך יושבת לידי ובוכה. בוכה דמעות אמיתיות עם גרון חנוק לגמרי ואני מרגיש רע. מרגיש רע בעיקר בגלל שאני לא חש שום הזדהות עם המצב שלך, אותו מצב שאליו הכנסת את עצמך במשך שנים של פינוק. יושב לידך ואומר לעצמי "קיבינימאט, מה אתה עושה כאן? באמת אתה עד כדי כך משועמם? מה, אין מה לעשות?" ושם לב שאת ממשיכה לקשקש שטויות קנטרניות ולהזיל את אותן דמעות שהצילו אותך תמיד.

ופתאום את מדברת על מוות. אני נדרך ומתחיל להקשיב, כי סוף סוף את נשמעת רצינית.

די מהר אני עומד על טעותי. לא רצינית ולא נעליים, שום דבר ששווה התיחסות. מבלבלת לי את המוח על כך שאת שוקלת ברצינות להתאבד כשאין לך בעצם שום תפיסה בסיסית של מושג המוות והסופיות שהוא מביא אחריו.

טיפשה. כל כך יפה וטיפשה את נראית לי באותו זמן.

ואם אני נשמע מתוסכל זה אולי בגלל שאני מתגעגע אליך למרות הכל, וישנם עוד אנשים כמוך שמלאים בכלום וחיים חיים ריקים לגמרי והם מהווים בערך את רוב האוכלוסיה.

אותו מבט נבוב בעיניים גם אחרי כל כך הרבה זמן ואותו חיוך שכבש אותי מההתחלה.

ואולי החיים שלי ריקים כל כך ואת היא שמלאה בתוכן.

אני מאוד מקווה שלא!

כבר לא שלך לנצח…

דותן מזור

 www.dotanmazor.com