הוא בן 80 וקומתו עדיין זקופה. בצהריים היא מטייל ברחובות העיר שהוא ממקימיה ורואה את התמורות החלות בה יום אחר יום. חנויות חדשות צצות חדשות לבקרים ואת הצרכניה הוותיקה החליפה חנות לבני נשים. אין מקום לבתים וותיקים בעיר מתפתחת ועל האדמות היקרות שפעם איכלסו בתי קומה אחת הוקמו בנינים גבוהים.

גם לו יש אדמות שעוזרות לו להתקיים ומספקות מקור של הכנסה לו ולילדיו. לכל ילדיו הוא עזר להתבסס, ועכשיו כשהם בעשירון העליון הם דואגים לו ורוצים לעזור לו. כל כך רוצים לעזור לו עד כדי כך שהם רוצים לשלוח אותו לבית אבות, או ליתר דיוק לזרוק אותו לבית אבות בשביל שיוכלו למכור את הבית ו"עם הכסף תוכל לחיות בכבוד במקום שיש בו עוד אנשים בגיל שלך" במילים שלהם.

אותו לא מעניינים זקנים שמדברים כל היום על המוות שלהם שמתקרב וזקוקים לאחות בשביל להאכיל אותם ולהחליף להם את הקטטר.

לו לא מתאימה הבטלה הזאת, וכל הדיבורים על רכוש וכסף הם לא בשבילו כי הוא איש של עבודה. בן 80 ועדיין קם כל בוקר עם זריחת החמה בשביל לעבוד בחלקת האדמה שלו, שעם כל יום שעובר נראית יותר ויותר גדולה.

בהנאה הוא גוזם את השיחים ועודר את הערוגות שמסביב לעצי הפרי הזקנים שלו שעדיין מניבים את פירותיהם מדי שנה בשנה. וכל הזמן ילדי השכונה מתגנבים לו לגינה וחומסים את פירות גנו. לשם מה הם מתגנבים? הרי אם יבקשו הוא יתן להם.

מדי פעם הוא מביט בגאווה בביתו ומרגיש סיפוק מהידיעה שבמו- ידיו הוא בנה אותו. לכל קיר ולכל פינה בבית הישן יש סיפור משלהם, כמו המריבה שהיתה לו עם המסגר על פירזול הסורגים בחדר המגורים, והמרפסת שעדיין עומדת למרות כל מה שאמרו הספקנים לגבי איכות העבודה.

הוא מסתכל לצדדיו ורואה את הבניינים שהוקמו בשכנותו. בניינים חזקים ומשוכללים שקמו על הריסות בתיהם של חבריו המתים. אותם חברים שהקימו איתו יד ביד את העיר המפוארת הזאת עוד בימים שעבודת כפיים נחשבה למקור גאווה.

היום אין שום גאווה בעבודת כפיים, את העבודות הקשות עושים עובדים שבאו מעבר לים, והם עושים את מה שאנשים כאן מתעצלים לעשות. המדינה מעדיפה לשלם לפרזיטים עצלנים במקום לשלוח אותם לעבוד בארץ. על מה לחמו הוא וחבריו באותם ימים? איפה החלום הגדול אותו באו להגשים ולאן נעלם החזון?

כשהוא נפגש עם נכדיו הוא לא רואה שום דבר שמזכיר לו את עצמו בנעוריו. עיניהם כבויות, אין שמץ של ניצוץ במבטם ושום דחף שמניע את חייהם מלבד תאוות הבצע. ילדים עדינים, חלשים, שלא ידעו מעודם מאמץ מהו ולא החזיקו כלי עבודה בידיהם העדינות.

בעודו חושב עליהם יורד מבטו אל ידיו המוצקות, שלמרות הקמטים וכתמי הזיקנה עדיין ניכרת בהן העוצמה שהיתה בהן בעבר.

כבר לא מענין אותו מה יעשו עם ביתו לאחר לכתו, ומה יהיה גורל העצים או גורל המדינה. כרגע רק מעניין אותו לשבת במרפסת ולצפות בשמש עת היא עושה את דרכה אל מעבר לגגות הבנינים וחותמת עוד יום.

דותן מזור

www.dotanmazor.com

אני ישראלי שחי במדינת ישראל. יש לי ילדים ישראלים וגם אשתי וההורים שלי הם ישראלים. אני חושב שלכל האנשים יש זכות שווה בכל נושא ועניין. לכל הילדים יש זכות להזדמנות שווה ולכל אדם מגיע שיתייחסו אליו בצורה שוויונית ללא כל קשר למוצא שלו. מפריע לי שמתייחסים אל אזרח שווה במדינה כאל "ערבי" כמו שמפריעה לי הכפייה הדתית שנדחפת לכל פינה טובה במדינה הנהדרת שלי. נמאס לי מפוליטיקאים צבועים שלא אכפת להם מהעתיד של הילדים שלי ושמתייחסים אלי בזלזול. אני נחרד מעצם המחשבה שכשאני שולח את הילד שלי לבית הספר שוטפים לו את המוח בסיסמאות פשיסטיות ובהשקפות חשוכות של ציונות שעבר זמנה.

כן, גם אני ציוני. אבל אני מאמין שהכיבוש המחריד שבו השתמשנו כדי לבסס את מעמדנו בארץ שהיתה שייכת לעם אחר אינו מוסרי כלל. יותר מכך, אני בטוח שמגיעה התנצלות רשמית לתושביה המקוריים של הארץ שמהם לקחנו בכוח את אדמות אבותיהם, שעברו להם בירושה. עכשיו אנחנו שולטים פה ומנסים בכוח לדכא כל סימן של לאומיות לגיטימית שמתעוררת בקרבם. וכל זה למה?

כי אנחנו מודעים לחוסר המוסריות שבמצב. שגם בתוך גבולות מדינתנו אנחנו עם כובש שלא מוכן לחלוק בצורה שווה את הדמוקרטיה, מתוך מחשבה ששוויון מגיע רק ליהודים, וגם אז עדיף שיהיו דתיים. הנושא זה עולה הרבה בשיחות שיש לי עם חברים שמספרים לי על האדמות שהיו שייכות למשפחתם במקומות שעליהם מעולם לא חשבתי. מי היה מאמין שבמקום שבו נמצאת כיום רמת השרון היה ישוב משגשג שנלקח מתושביו במרמה? לשמוע ולהתחלחל. להבין ולהתבייש. עוד הם מספרים לי על ראשי החמולות ששיתפו פעולה עם הציונים, ועם הקמת המדינה הותקפו על ידי אותם אנשים שעימם כרתו ברית. אני בטוח שאת הסיפורים האלה לא מלמדים את הילדים שלי בבית הספר.

לא. שם מלמדים אותם שמה שחשוב זה צבא חזק במקום שכל בריא. שהערבים הם עם חשוך וטיפש שאי אפשר לדבר איתו בהיגיון. לפני כמה זמן פרצתי בבכי כששמעתי את ילדי הקטן זורק מפיו את הביטוי "ערבי מסריח". הבן שלי, שכל כך טרחתי להסביר לו את האמת, יוצא בהצהרה כל כך גזענית בגיל כה צעיר! וזה יצא לו בטבעיות גמורה. איך שקריינית החדשות החלה לדווח על אזרח פלשתיני שנהרג במהלך השחרור של עמו, אני שומע את צמד המילים האלה.

איך, איך אפשר לחיות במדינה כזאת שמתכחשת לפשעיה ושמתייחסת לעם שלם שסובל מנטל הכיבוש כאל יצורים חסרי פנים, כאל בריות ללא- שם שכאילו חייבות את חייהן לנו: הכובשים המיטיבים? כל יום שאני שולח את הילדים לבית הספר אני לא יודע עם אילו מונחים חדשים הם יחזרו אלי, ואילו מנטרות לאומניות הם ישננו על שפתיהם כשיגדלו. בכל פעם שאני חוזר מחוץ לארץ אני נתקף בהלם מחודש עוד לפני הירידה מהמטוס. הבוטות המגעילה של הישראלי היהודי המצוי בולטת כל כך על רקע הרוגע והסדר של כל עם אחר. קחו לדוגמא את האירופאים הרגועים. אדם יכול ללכת ברחובות וינה בשקט ובשלווה בלי לדאוג שמישהו יפריע לו ויכנס לו לחיים. האם יש מישהו מתושבי המבורג שמסוגל להעלות על דמיונו מצב שבו הוא יורק על המדרכה באמצע הרחוב? לא ייתכן. אין שום סיכוי שבעולם.

משם אנחנו צריכים לקחת דוגמא, מהארצות השלוות האלה שלא מסוכסכות עם אף אחד. מאירופה יצאה המוסיקה הקלאסית אל כל העולם, שם נכתבה האופרה הראשונה, בארצות המוריקות ההן נולד הוואלס הראשון, ובמרתפי הטירות נמצאים היינות המשובחים ביותר בעולם. איך אנחנו, מדינה לאומנית עם היסטוריה של בקושי חמישים שנה יכולים להתמודד עם תרבות מפוארת של מאות שנים? מה יש לנו להציע לאנשים שהמציאו את המזונות האנינים ביותר? מה, נציע להם פלאפל?!

שבדיה מתגאה בתעשיית הרכב המשגשגת שלה ואילו אנו מתגאים בתעשייה הצבאית שמשווקת את כלי המשחית שלה לכל רודן שמוכן לשלם. בגרמניה קיימת מערכת מסועפת של רכבות עיליות ותחתיות ואילו לנו בקושי יש שני קווים שעובדים, וגם הם כל הזמן מאוימים בשביתות. ללונדון יש את הייד פארק, ולנו יש בקושי את פארק הירקון. לצרפתים יש את גני ורסאי, וכל מה שיש לנו זה את בית הנשיא. מול הסחר החופשי שיש באירופה, אצלנו בקושי מצליחים להעביר עגבניות מהפלשתינים. מה יש לנו להעמיד מול היערות העצומים בנורבגיה, את שני הדונם שיש לנו שגם הם כל הזמן עולים בלהבות? הכלכלה שלנו תלויה בסיועים של ארצות הברית והמטבע שלנו לא שווה כלום באף מקום. אין השקעה בתשתיות, המדינה חודרת לכל תחום אפשרי וכל שקל שמרוויחים כאן הולך על מסים שמהם לא מקבלים תמורה.

מי שכן מקבל תמורה הם הדתיים המסריחים שיושבים בבית ולא עובדים. אלה עם כל החמש מאות ילדים שלהם שגם הם לא עובדים, וכבר מגיל צעיר לומדים לנצל את המדינה. לא משלמים מסים, לא עושים צבא ובטח שלא מילואים, לא מאמינים בדמוקרטיה ועושים הכל כדי לכפות את אורח החיים האפל שלהם על כל מי שחושב אחרת. הם הבעיה האמיתית של המדינה, לא הערבים שהיו פה הרבה לפניהם, שעובדים ומשלמים מסים. לא הערבים שלהם יש סיבה טובה לא לשרת בצבא של מדינה שמתכחשת לקיומם וגוזלת את אדמותיהם. כמה כסף היה מתפנה אם הם לא היו מנצלים את הכוח הפוליטי שלהם כדי להשיג עוד תקציבים! כמה דברים טובים היה אפשר לעשות עם הכסף הזה! לא לבזבז אותו על מוסדות לא רווחיים כמו בתי כנסת וישיבות אלא על שיקום התשתיות, על צמצום הפערים בין השכבות במדינה, על הפרחת הכלכלה והוספת מקומות עבודה למאות אלפי המובטלים שרוצים לעבוד ואין להם איפה.

אבל זה לא יקרה. לא במדינה המעוותת הזאת. ועד כמה שאני מנסה לחפש תקווה אני לא מצליח למצוא. אני לא מבין, למה לא נותנים לחיות כאן כמו בן אדם? למה כל יום צריך להיות מלחמה בחיים? למה אנחנו חייבים להיות כאלה מגעילים? למה, לעזאזל, למה? לאט לאט אני מבין שאין לי מה לחפש כאן יותר, וכבר התחלתי לגשש לגבי מעבר לאירופה. לאישתי לא ממש אכפת כי גם היא מסכימה אתי, והילדים יתרגלו. בכל מקום אני רק שומע אנשים שמתלוננים, אז במקום להתלונן אני עושה מעשה, מקפל את המזוודות ונעלם מכאן. זה יהיה פשוט מושלם!

אני אוכל לתת לילדים להסתובב חופשי איפה שרק ירצו בלי לפחד מכל מיני פיגועים, וכשהם יגיעו לגיל שמונה עשרה אף אחד לא יקריב אותם על מזבח איוולת משנתו הפוליטית. אישתי לא תצטרך לפחד לעלות על הכביש, וגם לא נצטרך לקרא למשטרה כל יומיים על מוזיקה רועשת, אם אפשר בכלל לקרא לזה מוזיקה. בסיכום הכללי אני חושב שהתרבות האירופית תעשה לנו רק טוב, ושזו החלטה נבונה. גם חברים שלי מגבים אותי. אולי סוף סוף אמצע מקום שאליו אוכל להרגיש שייך, אזרח שווה במדינה של אזרחים שווים, שבה לכולם אותו לאום והדת לא משחקת תפקיד.

אני בז לעבר שלי ומסתכל נכוחה קדימה, אל העתיד. אל התרבות.

 

נכתב בידי דותן מזור

www.dotanmazor.com

הבהרה:

הדברים הכתובים מעלה אינם אמורים לשקף (לטובה או לרעה) את דיעותי.

בראשית, ברא אלוהים את שבבי הסיליקון, ומהם יצר את המחשב. וירא כי המחשב בודד, ויברא את רשת המחשבים המקומית, וייתן תבונה בבני-האדם, לעשות במחשב כרצונם. וירא כי טוב.

ויתקשרו בני-האדם בעזרת רשת המחשבים המקומית, ויבינו כי לא יוכלו להתפתח, כל עוד אין הם מתקשרים עם העולם החיצוני. וירחיבו את רשת המחשבים, ויחלקו מידע ביניהם, ותיקשרו והפרו את ידיעתם עד למאוד. כל משכיל ואיש-דעת העלה את הגיגיו אל רשת המחשבים, והרשת הייתה מקום של תמימות ושל חום. וייחם ליבו של האלוהים.

וויליאם (ביל) הנרי גייטס, ידו בכל ויד כל בו, התרבה והתעצם עד למאוד. ויגבה לבבו, ויאמר "אני ועוצם ידי עשה לי כל זאת". ויחר אף האלוהים, ויזרה באגים רבים במערכות ההפעלה "חלונות", ויהפוך את השימוש בהן לסיוט עלי אדמות. וירא האלוהים כי אין בני-האדם שתים לקול הגיונם, וימשיכו האנשים להתהלך על הארץ, בעיניים טחות.

ויזרה האלוהים פרצות אבטחת מידע בכל פינה, וייתן את האפשרות לכל עולל ופעוט בן-יומו לחדור אל מחשבי המשתמשים ולעשות בהם כרצונם. ויתעצם ביל גייטס עד למאוד.

ויפיץ האלוהים נגיפים ברשת המידע, ורשת המידע תהיה לסדום ועמורה. ויותקנו בכל מחשב ובו "חלונות" עשרות תוכנות ריגול, סוסים טרויאנים, שיבושים וחייגנים של אתרי זימה. ויזעקו האנשים השמימה, וירכשו את מערכת ההפעלה "חלונות" החדשה.

וניחם האלוהים על החלטתו, על אשר ידע כי עיני האדם עצומות מנעוריו.

דותן מזור. התשס"ה - 2004

www.dotanmazor.com

הצמח הוא יצור ירקרק,

אין בו שמחה של ממש

אבל הוא נותן רגעים של חמלה.

לפעמים יש לו המון גוונים נחמדים

ולפעמים הוא סתם ירקרק.

שמחה היא דבר חמקמק

וכשצריך אותה באמת היא איננה.

לפעמים יש בה כח להמשיך

ולפעמים היא דבר חמקמק.

אי אפשר לומר שהצמח הוא דבר חמקמק.

לא יותר משהשימחה היא דבר ירקרק.

לעיתים הצמח מביא עמו שמחה.

השמחה לעולם לא תביא עמה צמח.

ממש נחמד לראות צמח מתי שרוצים

ואילו השמחה נחבאת, ומגיעה מתי שבא לה.

ואת, ליטל, את לא ירקרקה

וגם מאוד תנסי את לעולם לא תהיי חמקמקה.

וגם אם את לא צמח את מביאה איתך שימחה

ואושר מסביבך תמיד.

דותן מזור.

www.dotanmazor.com