(מסתבר שחובה להקדים ולומר, שהחיבור הזה אמור להיות הומוריסטי)
יוסף טרומפלדור החל את שיגרת יומו בשעה 5 בבוקר בכתישת סלעים (מה שהיה מעשה די נפוץ בימים ההם של תחילת ההתישבות בארץ) תוך כדי שהוא מזמזם שירי לכת רוסיים. באותם ימים היו מעלות החום עולות ל-40° צלסיוס כבר בשמונה בבוקר, כך שהיה הכרח לסיים מהר את כתישת הסלעים בטרם יהפוך מזג האויר ללא נעים.
לא הפריע לו החום שהלך ועלה, וגם לא היריות הסתמיות של הערבים שעדיין לא למדו לשים כדור ברובה אחרי טעינת אבק השריפה. מה שכן הפריע לו היו החרקים הרבים שהיו שם. סלעים אפשר לכתוש במשך רוב שעות היום ללא כל קושי מיוחד, שהרי מלאכה זו היתה שגרתית ברוב ישובי-הספר והחלו בה ילדים מגיל 8.
הבעיה היתה שליוסף טרומפלדור היתה רק יד אחת, שזה לא מהווה בעיה כשצריך לתלות רובה על הכתף לצורך צילומי פרסומות בחו"ל. הבעיה היא שקצת קשה לכתוש סלעים כשאי אפשר לגרש את יתושי האנופלס נושאי המלריה האימתניים, שהיו ביניהם כאלו המגיעים למוטת כנפיים של 20 ואף 35 סנטימטרים.
יוסף החל מתייאש "אויה! איכה אוכל להתרכז בבנין הארץ כשחרקי הענק הללו לא מניחים לי לנפשי? אני מוכרח לטכס עיצה!" אמר לעצמו, ויתוש נכנס לו אל תוך הפה. למרות ערכו התזונתי הגבוה של היתוש ורמות החלבונים שבו, לא אכל אותו יוסף טרומפלדור, שהרי אז באותם ימים היו כל היהודים שומרי תרי"ג מצוות ויוסף טרומפלדור היה מפוסקי ההלכה הגדולים של זמנו. נזכיר לכם, הקוראים, שפעם לא היה צריך להיות מורשע בפלילים בכדי להיות גדול בתורה.
בצר לו פנה יוסף טרומפלדור אל חנה סנש בכדי להמציא פתרון לבעיה זו. את חנה סנש הוא מצא עם קבוצת עבודה, שהיתה עסוקה בעקירת עצים ביערות העבותים של מה שעתיד להיות דגניה. "שלום לך חנה'לה! מדוע אתם עוקרים את עיצי הענק הללו במו ידיכם? שהרי לכרות אותם תהיה מלאכה קלה לאין ערוך!" שאל יוסף טרומפלדור את חנה סנש.
"רב שלומות לך יוס'ל!" ענתה חנה סנש בקולה שהפך למחוספס לאחר שנים על גבי שנים של עישון קליפות עצים. הטבק לא הומצא עדיין. "האם אני צריכה להזכיר לך שהבריטים, ימח שמם וזכרם, לא מרשים לנו להחזיק בכלי עבודה ממתכת? ולא שלא ניסינו לכרות אותם תחילה, אך התחוור לנו די מהר שגרזינים העשויים מעיץ לא עושים מלאכתם נאמנה. כך לא נותרה לנו ברירה והחילונו בעקירת העיצים במו ידינו. מה רבה היתה ההפתעה כשהתחוורו לנו היתרונות הברורים של עקירת העיצים על פני כריתתם! אך הבה ונחדול מדיבורי החולין הללו כי קצרה השעה ויש עוד מדינה שלימה ליישב. מה מביאך הלום?" אמרה תוך כדי שהיא מגלגלת קליפות עץ במטרה לעשן.
מייד עטה יוסף טרומפלדור ארשת רצינית על פניו "חנה'לה, עליי לדבר עימך". חנה סנש, שהיתה לאחר רומן לא מוצלח עם בנימין זאב הרצל ולאחר תקופה ארוכה שבה שכבה במיטה -לבדה- כשהיא חולה במלריה, חשבה שאולי יתמזל מזלה ותזכה לראות הלילה את תקרת האסם. ואם יהיה לה עוד קצת מזל אז תראה גם קצת כוכבים. תקווה זו התבדתה מייד כשאמר "ואני רוצה שתזמני את מועצת חכמי העבודה אל הגורן. האם תוכלי לעשות זאת?". "ראה את הדבר כמבוצע" אמרה במפח נפש וגוף וצפתה בו מתרחק אל השקיעה. בתיסכולה הרב עקרה את העץ הגדול ביותר שהיה שם, קילפה אותו בידיה וניסרה אותו בשיניה.
באותו ערב התכנסו כל חכמי העבודה בגורן, אותו גורן שהיה עתיד להיות הגורן של דגניה, ואחר כך להיות הגורן של דגניה א', ואחר כך להיות פאב למתנדבים. כולם היו שם, כל האליטה הציונית בארץ: פינסקר עזר לאליעזר בן יהודה לסדר את אלומות החציר לצורך הישיבה, הרב קוק דאג לחמם את החמין שהיה עתיד להיות מוגש, יצחק שמיר עמד על המשמר, וחנה סנש צפתה בהערצה ביוסף טרומפלדור מנסה לגרש יתושים בידו האחת. היו עוד רבים וטובים, אך אלו השמות המוכרים יותר.
לדוגמא, לא רבים מכירים את עובדיה דמרי, האיש שהקים את היישוב "אלוני נבוכים" בהרי השומרון, יישוב שלא הגיע לתודעה הציבורית רק משום חוסר פירסום נאות בעיתוני התקופה ובקונטרסים ציבוריים, בדיוק כמו "עולי הסירה" לגנותם של היורדים מהארץ ו"יוספיה" לתפארת יוסף טרומפלדור.
בראותה כי הכל מוכן לתחילת הישיבה ההיסטורית קראה חנה סנש לשקט, קריאה שנענתה מייד בדממה מופתית. להילחם ברעב ומחלות זה משחק ילדים לעומת הסיכון שבהרגזת חנה סנש. יוסף טרומפלדור חדל לרגע מהניפנוף בידו האחת והביט בעיניים פעורות על חנה סנש. הייתכן שיש באישה אמיצה זו משהו שהוא קצת יותר מבהמת עבודה? שאל את עצמו. שאלה זו נשכחה בבת אחת מראשו עם היתוש שנכנס לעינו הפעורה. בבת אחת חזרו אליו הזכרונות ממלחמת יפן רוסיה לאחר שאיבד את ידו, הוא ניזכר איך שכב על גבו בהכרה חלקית וניסה, בעזרת ידו האחת, לגרש זבובים שהתאספו מסביב לגדם הטרי. לעזאזל, אפילו הזבובים יותר מתורבתים ברוסיה!
זהו זה, החליט. זה היה היתוש ששבר את גב החלוץ. המחט בערימת השחת שעליה התיישב. הדבר שגרם לו להגיע למסקנה הבלתי נמנעת: עליו לעזוב את פלשתינה, היא ארץ ישראל, ולחזור לגדל כרוב שפנפנים בקולחוז ברוסיה. עם פוגרום הוא יכול להתמודד נפשית, אבל היתושים האלה הוציאו אותו מדעתו!
"חברי היקרים ליישוב הארץ, שלום עליכם" כולם גיחכו והגניבו מבט לכיוון שלום עליכם, שישב מסוגר בפינה. הוא המשיך "יש בפי הודעה שעלולה להותיר אתכם פעורי פה" אמר, ובין ניפנוף אחד למישנהו העביר מבטו על החלוצים שהיו מולו. תשומת ליבם היתה מופנית אליו, ואפילו יצחק שמיר נפנה ממשמרתו כדי להקשיב בתשומת לב.
הוא המשיך "מה שיש לי לומר עלול לשנות לחלוטין את ההתישבות היהודית בארצינו מכורתינו. אני עומד לזעזע את אמות הסיפים" הרב קוק שמט את הכף אל תוך החמין ואפילו לא שם לכך לב, ברור היה לכולם שאין מדובר בדבר של מה בכך. יוסף טרומפלדור החל מפקפק בהחלטתו, הוא החל להבין את כובד האחריות הרובצת על כתפיו. באותם רגעים היה נדמה לו כאילו כל האומה היהודית נושאת אליו עיניים.
ברגע ההוא הוא החליט החלטה שתשנה את חייו לתמיד, ותסיים אותם. "חברים" הוא אמר "עלינו הקים ישוב יהודי בגליל. נקרא לו תל- חי!". תשואות רמות נשמעו מקרב כל חכמי העבודה לאות הסכמה. מייד לאחר שאמר משפט אומלל זה הבין את גודל הטעות, אך לא אדם דגול כמותו יביע חרטה בפומבי.
וכך יוסף טרומפלדור, השם ייקום דמו, שינה את גורלו. במקום להיספות בפוגרום בקולחוז בידי אספסוף רוסי משכיל שקרא את טולסטוי, נגזר עליו למות מידי ערבים לא מפותחים במיוחד שהכירו (במידה וידעו לקרא) רק את הקוראן. על אדמת טרשים.
דותן מזור
16/7/00
הוא בן 80 וקומתו עדיין זקופה. בצהריים היא מטייל ברחובות העיר שהוא ממקימיה ורואה את התמורות החלות בה יום אחר יום. חנויות חדשות צצות חדשות לבקרים ואת הצרכניה הוותיקה החליפה חנות לבני נשים. אין מקום לבתים וותיקים בעיר מתפתחת ועל האדמות היקרות שפעם איכלסו בתי קומה אחת הוקמו בנינים גבוהים.
גם לו יש אדמות שעוזרות לו להתקיים ומספקות מקור של הכנסה לו ולילדיו. לכל ילדיו הוא עזר להתבסס, ועכשיו כשהם בעשירון העליון הם דואגים לו ורוצים לעזור לו. כל כך רוצים לעזור לו עד כדי כך שהם רוצים לשלוח אותו לבית אבות, או ליתר דיוק לזרוק אותו לבית אבות בשביל שיוכלו למכור את הבית ו"עם הכסף תוכל לחיות בכבוד במקום שיש בו עוד אנשים בגיל שלך" במילים שלהם.
אותו לא מעניינים זקנים שמדברים כל היום על המוות שלהם שמתקרב וזקוקים לאחות בשביל להאכיל אותם ולהחליף להם את הקטטר.
לו לא מתאימה הבטלה הזאת, וכל הדיבורים על רכוש וכסף הם לא בשבילו כי הוא איש של עבודה. בן 80 ועדיין קם כל בוקר עם זריחת החמה בשביל לעבוד בחלקת האדמה שלו, שעם כל יום שעובר נראית יותר ויותר גדולה.
בהנאה הוא גוזם את השיחים ועודר את הערוגות שמסביב לעצי הפרי הזקנים שלו שעדיין מניבים את פירותיהם מדי שנה בשנה. וכל הזמן ילדי השכונה מתגנבים לו לגינה וחומסים את פירות גנו. לשם מה הם מתגנבים? הרי אם יבקשו הוא יתן להם.
מדי פעם הוא מביט בגאווה בביתו ומרגיש סיפוק מהידיעה שבמו- ידיו הוא בנה אותו. לכל קיר ולכל פינה בבית הישן יש סיפור משלהם, כמו המריבה שהיתה לו עם המסגר על פירזול הסורגים בחדר המגורים, והמרפסת שעדיין עומדת למרות כל מה שאמרו הספקנים לגבי איכות העבודה.
הוא מסתכל לצדדיו ורואה את הבניינים שהוקמו בשכנותו. בניינים חזקים ומשוכללים שקמו על הריסות בתיהם של חבריו המתים. אותם חברים שהקימו איתו יד ביד את העיר המפוארת הזאת עוד בימים שעבודת כפיים נחשבה למקור גאווה.
היום אין שום גאווה בעבודת כפיים, את העבודות הקשות עושים עובדים שבאו מעבר לים, והם עושים את מה שאנשים כאן מתעצלים לעשות. המדינה מעדיפה לשלם לפרזיטים עצלנים במקום לשלוח אותם לעבוד בארץ. על מה לחמו הוא וחבריו באותם ימים? איפה החלום הגדול אותו באו להגשים ולאן נעלם החזון?
כשהוא נפגש עם נכדיו הוא לא רואה שום דבר שמזכיר לו את עצמו בנעוריו. עיניהם כבויות, אין שמץ של ניצוץ במבטם ושום דחף שמניע את חייהם מלבד תאוות הבצע. ילדים עדינים, חלשים, שלא ידעו מעודם מאמץ מהו ולא החזיקו כלי עבודה בידיהם העדינות.
בעודו חושב עליהם יורד מבטו אל ידיו המוצקות, שלמרות הקמטים וכתמי הזיקנה עדיין ניכרת בהן העוצמה שהיתה בהן בעבר.
כבר לא מענין אותו מה יעשו עם ביתו לאחר לכתו, ומה יהיה גורל העצים או גורל המדינה. כרגע רק מעניין אותו לשבת במרפסת ולצפות בשמש עת היא עושה את דרכה אל מעבר לגגות הבנינים וחותמת עוד יום.
דותן מזור
אני ישראלי שחי במדינת ישראל. יש לי ילדים ישראלים וגם אשתי וההורים שלי הם ישראלים. אני חושב שלכל האנשים יש זכות שווה בכל נושא ועניין. לכל הילדים יש זכות להזדמנות שווה ולכל אדם מגיע שיתייחסו אליו בצורה שוויונית ללא כל קשר למוצא שלו. מפריע לי שמתייחסים אל אזרח שווה במדינה כאל "ערבי" כמו שמפריעה לי הכפייה הדתית שנדחפת לכל פינה טובה במדינה הנהדרת שלי. נמאס לי מפוליטיקאים צבועים שלא אכפת להם מהעתיד של הילדים שלי ושמתייחסים אלי בזלזול. אני נחרד מעצם המחשבה שכשאני שולח את הילד שלי לבית הספר שוטפים לו את המוח בסיסמאות פשיסטיות ובהשקפות חשוכות של ציונות שעבר זמנה.
כן, גם אני ציוני. אבל אני מאמין שהכיבוש המחריד שבו השתמשנו כדי לבסס את מעמדנו בארץ שהיתה שייכת לעם אחר אינו מוסרי כלל. יותר מכך, אני בטוח שמגיעה התנצלות רשמית לתושביה המקוריים של הארץ שמהם לקחנו בכוח את אדמות אבותיהם, שעברו להם בירושה. עכשיו אנחנו שולטים פה ומנסים בכוח לדכא כל סימן של לאומיות לגיטימית שמתעוררת בקרבם. וכל זה למה?
כי אנחנו מודעים לחוסר המוסריות שבמצב. שגם בתוך גבולות מדינתנו אנחנו עם כובש שלא מוכן לחלוק בצורה שווה את הדמוקרטיה, מתוך מחשבה ששוויון מגיע רק ליהודים, וגם אז עדיף שיהיו דתיים. הנושא זה עולה הרבה בשיחות שיש לי עם חברים שמספרים לי על האדמות שהיו שייכות למשפחתם במקומות שעליהם מעולם לא חשבתי. מי היה מאמין שבמקום שבו נמצאת כיום רמת השרון היה ישוב משגשג שנלקח מתושביו במרמה? לשמוע ולהתחלחל. להבין ולהתבייש. עוד הם מספרים לי על ראשי החמולות ששיתפו פעולה עם הציונים, ועם הקמת המדינה הותקפו על ידי אותם אנשים שעימם כרתו ברית. אני בטוח שאת הסיפורים האלה לא מלמדים את הילדים שלי בבית הספר.
לא. שם מלמדים אותם שמה שחשוב זה צבא חזק במקום שכל בריא. שהערבים הם עם חשוך וטיפש שאי אפשר לדבר איתו בהיגיון. לפני כמה זמן פרצתי בבכי כששמעתי את ילדי הקטן זורק מפיו את הביטוי "ערבי מסריח". הבן שלי, שכל כך טרחתי להסביר לו את האמת, יוצא בהצהרה כל כך גזענית בגיל כה צעיר! וזה יצא לו בטבעיות גמורה. איך שקריינית החדשות החלה לדווח על אזרח פלשתיני שנהרג במהלך השחרור של עמו, אני שומע את צמד המילים האלה.
איך, איך אפשר לחיות במדינה כזאת שמתכחשת לפשעיה ושמתייחסת לעם שלם שסובל מנטל הכיבוש כאל יצורים חסרי פנים, כאל בריות ללא- שם שכאילו חייבות את חייהן לנו: הכובשים המיטיבים? כל יום שאני שולח את הילדים לבית הספר אני לא יודע עם אילו מונחים חדשים הם יחזרו אלי, ואילו מנטרות לאומניות הם ישננו על שפתיהם כשיגדלו. בכל פעם שאני חוזר מחוץ לארץ אני נתקף בהלם מחודש עוד לפני הירידה מהמטוס. הבוטות המגעילה של הישראלי היהודי המצוי בולטת כל כך על רקע הרוגע והסדר של כל עם אחר. קחו לדוגמא את האירופאים הרגועים. אדם יכול ללכת ברחובות וינה בשקט ובשלווה בלי לדאוג שמישהו יפריע לו ויכנס לו לחיים. האם יש מישהו מתושבי המבורג שמסוגל להעלות על דמיונו מצב שבו הוא יורק על המדרכה באמצע הרחוב? לא ייתכן. אין שום סיכוי שבעולם.
משם אנחנו צריכים לקחת דוגמא, מהארצות השלוות האלה שלא מסוכסכות עם אף אחד. מאירופה יצאה המוסיקה הקלאסית אל כל העולם, שם נכתבה האופרה הראשונה, בארצות המוריקות ההן נולד הוואלס הראשון, ובמרתפי הטירות נמצאים היינות המשובחים ביותר בעולם. איך אנחנו, מדינה לאומנית עם היסטוריה של בקושי חמישים שנה יכולים להתמודד עם תרבות מפוארת של מאות שנים? מה יש לנו להציע לאנשים שהמציאו את המזונות האנינים ביותר? מה, נציע להם פלאפל?!
שבדיה מתגאה בתעשיית הרכב המשגשגת שלה ואילו אנו מתגאים בתעשייה הצבאית שמשווקת את כלי המשחית שלה לכל רודן שמוכן לשלם. בגרמניה קיימת מערכת מסועפת של רכבות עיליות ותחתיות ואילו לנו בקושי יש שני קווים שעובדים, וגם הם כל הזמן מאוימים בשביתות. ללונדון יש את הייד פארק, ולנו יש בקושי את פארק הירקון. לצרפתים יש את גני ורסאי, וכל מה שיש לנו זה את בית הנשיא. מול הסחר החופשי שיש באירופה, אצלנו בקושי מצליחים להעביר עגבניות מהפלשתינים. מה יש לנו להעמיד מול היערות העצומים בנורבגיה, את שני הדונם שיש לנו שגם הם כל הזמן עולים בלהבות? הכלכלה שלנו תלויה בסיועים של ארצות הברית והמטבע שלנו לא שווה כלום באף מקום. אין השקעה בתשתיות, המדינה חודרת לכל תחום אפשרי וכל שקל שמרוויחים כאן הולך על מסים שמהם לא מקבלים תמורה.
מי שכן מקבל תמורה הם הדתיים המסריחים שיושבים בבית ולא עובדים. אלה עם כל החמש מאות ילדים שלהם שגם הם לא עובדים, וכבר מגיל צעיר לומדים לנצל את המדינה. לא משלמים מסים, לא עושים צבא ובטח שלא מילואים, לא מאמינים בדמוקרטיה ועושים הכל כדי לכפות את אורח החיים האפל שלהם על כל מי שחושב אחרת. הם הבעיה האמיתית של המדינה, לא הערבים שהיו פה הרבה לפניהם, שעובדים ומשלמים מסים. לא הערבים שלהם יש סיבה טובה לא לשרת בצבא של מדינה שמתכחשת לקיומם וגוזלת את אדמותיהם. כמה כסף היה מתפנה אם הם לא היו מנצלים את הכוח הפוליטי שלהם כדי להשיג עוד תקציבים! כמה דברים טובים היה אפשר לעשות עם הכסף הזה! לא לבזבז אותו על מוסדות לא רווחיים כמו בתי כנסת וישיבות אלא על שיקום התשתיות, על צמצום הפערים בין השכבות במדינה, על הפרחת הכלכלה והוספת מקומות עבודה למאות אלפי המובטלים שרוצים לעבוד ואין להם איפה.
אבל זה לא יקרה. לא במדינה המעוותת הזאת. ועד כמה שאני מנסה לחפש תקווה אני לא מצליח למצוא. אני לא מבין, למה לא נותנים לחיות כאן כמו בן אדם? למה כל יום צריך להיות מלחמה בחיים? למה אנחנו חייבים להיות כאלה מגעילים? למה, לעזאזל, למה? לאט לאט אני מבין שאין לי מה לחפש כאן יותר, וכבר התחלתי לגשש לגבי מעבר לאירופה. לאישתי לא ממש אכפת כי גם היא מסכימה אתי, והילדים יתרגלו. בכל מקום אני רק שומע אנשים שמתלוננים, אז במקום להתלונן אני עושה מעשה, מקפל את המזוודות ונעלם מכאן. זה יהיה פשוט מושלם!
אני אוכל לתת לילדים להסתובב חופשי איפה שרק ירצו בלי לפחד מכל מיני פיגועים, וכשהם יגיעו לגיל שמונה עשרה אף אחד לא יקריב אותם על מזבח איוולת משנתו הפוליטית. אישתי לא תצטרך לפחד לעלות על הכביש, וגם לא נצטרך לקרא למשטרה כל יומיים על מוזיקה רועשת, אם אפשר בכלל לקרא לזה מוזיקה. בסיכום הכללי אני חושב שהתרבות האירופית תעשה לנו רק טוב, ושזו החלטה נבונה. גם חברים שלי מגבים אותי. אולי סוף סוף אמצע מקום שאליו אוכל להרגיש שייך, אזרח שווה במדינה של אזרחים שווים, שבה לכולם אותו לאום והדת לא משחקת תפקיד.
אני בז לעבר שלי ומסתכל נכוחה קדימה, אל העתיד. אל התרבות.
נכתב בידי דותן מזור
www.dotanmazor.com
הבהרה:
הדברים הכתובים מעלה אינם אמורים לשקף (לטובה או לרעה) את דיעותי.
בראשית, ברא אלוהים את שבבי הסיליקון, ומהם יצר את המחשב. וירא כי המחשב בודד, ויברא את רשת המחשבים המקומית, וייתן תבונה בבני-האדם, לעשות במחשב כרצונם. וירא כי טוב.
ויתקשרו בני-האדם בעזרת רשת המחשבים המקומית, ויבינו כי לא יוכלו להתפתח, כל עוד אין הם מתקשרים עם העולם החיצוני. וירחיבו את רשת המחשבים, ויחלקו מידע ביניהם, ותיקשרו והפרו את ידיעתם עד למאוד. כל משכיל ואיש-דעת העלה את הגיגיו אל רשת המחשבים, והרשת הייתה מקום של תמימות ושל חום. וייחם ליבו של האלוהים.
וויליאם (ביל) הנרי גייטס, ידו בכל ויד כל בו, התרבה והתעצם עד למאוד. ויגבה לבבו, ויאמר "אני ועוצם ידי עשה לי כל זאת". ויחר אף האלוהים, ויזרה באגים רבים במערכות ההפעלה "חלונות", ויהפוך את השימוש בהן לסיוט עלי אדמות. וירא האלוהים כי אין בני-האדם שתים לקול הגיונם, וימשיכו האנשים להתהלך על הארץ, בעיניים טחות.
ויזרה האלוהים פרצות אבטחת מידע בכל פינה, וייתן את האפשרות לכל עולל ופעוט בן-יומו לחדור אל מחשבי המשתמשים ולעשות בהם כרצונם. ויתעצם ביל גייטס עד למאוד.
ויפיץ האלוהים נגיפים ברשת המידע, ורשת המידע תהיה לסדום ועמורה. ויותקנו בכל מחשב ובו "חלונות" עשרות תוכנות ריגול, סוסים טרויאנים, שיבושים וחייגנים של אתרי זימה. ויזעקו האנשים השמימה, וירכשו את מערכת ההפעלה "חלונות" החדשה.
וניחם האלוהים על החלטתו, על אשר ידע כי עיני האדם עצומות מנעוריו.
דותן מזור. התשס"ה - 2004
הצמח הוא יצור ירקרק,
אין בו שמחה של ממש
אבל הוא נותן רגעים של חמלה.
לפעמים יש לו המון גוונים נחמדים
ולפעמים הוא סתם ירקרק.
שמחה היא דבר חמקמק
וכשצריך אותה באמת היא איננה.
לפעמים יש בה כח להמשיך
ולפעמים היא דבר חמקמק.
אי אפשר לומר שהצמח הוא דבר חמקמק.
לא יותר משהשימחה היא דבר ירקרק.
לעיתים הצמח מביא עמו שמחה.
השמחה לעולם לא תביא עמה צמח.
ממש נחמד לראות צמח מתי שרוצים
ואילו השמחה נחבאת, ומגיעה מתי שבא לה.
ואת, ליטל, את לא ירקרקה
וגם מאוד תנסי את לעולם לא תהיי חמקמקה.
וגם אם את לא צמח את מביאה איתך שימחה
ואושר מסביבך תמיד.
דותן מזור.