27/8/99
היה לה את מה שכולם רצו, אבל יותר מזה: היה לה את מה שהם היו צריכים. את הכל.
היא נתנה להם את כל החום, האהבה ותשומת הלב שיכול אדם לרצות. מתוך עמקי נשמתה היא העניקה להם שימחה. את סגור נפשה היא פתחה בפניהם והם החרישו. אף לא אחד מהם שאל, לא התענין במידה שתאפשר לו לדעת או להרגיש. לא היה בהם אחד שניסה להתאים לשם חלק מעצמו.
בתוך הקליפה הדקה שלה שכנו רגשות כל כך עזים, שלפעמים קשה היה להבין איך היא לא מתפקעת מעוצמתם. כה קטנה למראה ושבירה למגע, כל כך מבינה ויודעת.
את מה שהיא מבינה אי אפשר להסביר במילים כמו שאת מה שהיא רואה אי אפשר להמחיש בתמונות, ואם היא אוהבת משהו אז זה לרוב בגלל סיבות שלא יהיו לכם ממש מובנות. זה כמו לנסות להסתכל על ההשתקפות של החיים דרך מים, שם דברים שנראים בסדר מצד אחד הופכים עקומים לגמרי מהצד השני.
כולכם חיים מצד אחד של ההשתקפות ורואים את הדברים כמו שלכאורה הם קורים, אך לדאבונה הרב ולמגינת לבי לא כך הם פני הדברים בעולמה. המציאות שלה מורכבת מחתיכות של אמיתות שמורכבות בצורה שונה לגמרי ממה שאתם מורגלים לראות, קרניים של אור בגוונים שהעיניים שלכם לא קולטות מאירות לה את המציאות, ובשבילה שום דבר בעולם אינו פשוט כמו שהוא עשוי להראות לכם.
אושר מסוגל לגרום לה כאב, כמו אור שמאפיל על התהוות הדברים ומשאיר את מהותם לשיפוטה הבלתי תלוי של המציאות, בעוד היא מתבוננת בידית של דלת וחשה חמלה.
מה יוצר אצלה את הריחוק? מהו הדבר שהיא צריכה כדי להתגבר על המציאות שבה היא מבלה את חייה? כבר יותר מאדם אחד האזין לה וניסה לרדת לסוף דעתה, אך עד היום לא הגיע האיש שהקשיב לה עד הסוף וביקש לשמוע הכל מההתחלה בשביל להבין. כאילו שאפשר בפעם אחת להבין.
אם היה הדבר תלוי בה היא היתה שולחת את עצמה לטיפול, שם אולי אנשי מקצוע יאבחנו אצלה תסמינים שמוכרים למדע, מהסוג שיש למשוגעים ולמסוכנים לציבור. לפעמים היא נסחפת בתקוות שווא על חיים רגילים, כאלו שיש לאנשים שלא הגיעו אל האמת שלהם.
כי לכל אדם יש את האמת שלו, אותה אמת שאיתה הוא נולד, אותה טביעת אצבע של אישיות שנותנת לו את האפשרות לראות את הדברים באופן שונה. אתם לא רואים זאת כך כי משחר ילדותכם מורים לכם לראות את הדברים בדרך אחרת, דרך רגילה. מאלצים אתכם לחשוב שמה שאתם רואים הוא הוא האמת על מה שקורה, שהעולם הוא לא יותר מאוסף של נתונים קרים עם התפרצויות של גיוון שצריך לדכא בכל הזדמנות.
ומה שיוצר לה את הבעיה זו העובדה שהיא חושבת.
ואם היא כואבת זה רק בגלל שהיא חשה ואוהבת.
והיא מחוברת לעצמה יותר מכולנו.
והאמת שלה תנצח.
לפחות מבחינתי.
אבל מי אני?
דותן מזור
ב"ה
הוא מעולם לא אהב אותה באמת, רק היה מנסה לשכנע את עצמו שהיא יפה יותר מכל אחת אחרת ושהיא מאוהבת בו עד טירוף. לא שהוא ממש האמין בזה, כל כמה זמן הוא היה מוצא את עצמו מביט בה בתחושה של חום וחיבה שמעולם לא הרגיש כלפי אף אחת אחרת, ותוך כדי כך הוא שואל את עצמו מה היא לעזאזל מוצאת בו.
יש פעמים שהמשחק של שניהם נעשה כבר ממש מגוחך. למשל כשהם צופים יחד בטלויזיה והיא כבר שותקת, הוא מנסה למצא כל נושא כדי לחזור ולהדגיש לה עד כמה הוא מרוצה שהוא איתה. "את הנפלאה המופלאה שלי. את המופלטה החמודונת שלי" כשכל הזמן הוא לא מבין איך הוא עדיין נמצא עם המפלצת השתלטנית הזאת, מלטף אותה ונותן לה נשיקות רכות.
יום אחד, ובזה הוא בטוח, יימאס לו מכל הסיפור הזה והוא יעזוב אותה. למה שיסבול? שתמרר לעצמה את החיים! נחש ערמומי- אישה נחש שמתמרנת אותו לכל מצב שהיא רוצה. איך זה יכול להיות שלא משנה מה קורה, היא מצליחה להוציא אותו בתור הצד הרע של הסיפור? הוא גם עושה כל מה שהיא רוצה, וגם בסופו של דבר -אם הוא מספיק טיפש לומר משהו- היא נעשית פתאום כל כך רגישה וגורמת לו כאלו יסורי מצפון שהוא מוכן לעשות כל מה שתבקש ממנו.
ועכשיו היא רומזת לו שהיא רוצה "למסד את הקשר". לומר 'רומזת' זה יהיה חטא למציאות, שכן היא ממש דוחפת אותו אל התהום העמוקה ביותר, אותה תהום שממנה אין סיכוי שיצא לעולם, ולא משנה עד כמה ירצה בכך. והיא לא טיפשה, הכלבה, היא יודעת בדיוק מה לעשות כדי להשאיר אותו אצלה כשהוא ממושמע וציתני. כשהם לבד הוא כל הזמן סופג ממנה השפלות, ואז כשהוא יוצא החוצה ומדבר עם נשים אחרות הוא מרגיש כל כך עלוב, וכך גם הוא נראה. ומי יכולה להימשך לכזה טיפוס עלוב ולהרגיש כלפיו משהו בכלל?
נכון, בהתחלה זה היה לה קשה כי הוא כל הזמן היה מדבר עם חברים וחברות שלו ונפגש איתם בתור חלק מהשיגרה. הדבר הראשון שהיא עשתה היה להשתלט לו על הזמן הפנוי, כאשר כל דרך היתה כשרה: כל הזמן היתה מפנקת אותו ומלטפת לו את האגו, נותנת לו תשומת לב ומתקשרת כמעט כל שעה כאילו כדי לבדוק מה שלומו, משחקת איתו בחתול ועכבר ועושה עצמה קשה להשגה.
והחברים שתקו. הם עמדו מהצד וראו את הדברים בצורה קצת יותר אוביקטיבית ממנו, את הצורה שבה היא משקרת לו במצח נחושה ועושה לו כל מיני קוצי-מוצי בצביעות בולטת. אבל הם שתקו כי לא היה להם נעים להרוס לו את ההנאה, אז הם חיכו לראות מתי יתחיל להימאס לו ממנה ורק אז לדבר איתו. אבל מסתבר שהיא היתה יותר זריזה מהם, ולפני שהם שמו לב לכך שמתחיל להמאס לו, היא ראתה שהוא מתחיל לאבד עניין ורוצה קצת זמן פנוי לעצמו, ואז היא ישר זרקה אותו אל תוך המיטה ונתנה לו את מה שנדמה היה לו בתור הדבר הטוב ביותר שגבר יכול לקבל. וזה לא היה נכון, הוא פשוט היה מיובש זמן רב מדי.
קצת אחר כך הם ניסו לומר לו את מה שחשבו עליה, אך הוא לא היה מוכן להקשיב. יותר מזה, הוא היה מעוצבן לגמרי ואמר להם שהוא לא מוכן יותר לדבר איתם, כי היה בטוח שה מנסים להרוס לו את הדבר הטוב ביותר שהיה לו בגלל שהם מקנאים. איזה טיפש הוא היה! להחליף חברים אמיתיים במשהו שנראה לו כמו אהבה. ולמרות שבאף שלב הוא לא הישלה את עצמו לחשוב שהיתה אהבה אמיתית, הוא ממש רצה לחשוב כך, וזה מה שקבע לבסוף.
והיום הוא מסתכל על עצמו ורואה רפיסה מעוררת רחמים, יצור קטן ומגעיל שתקוע בחיים בהם מאס כבר מזמן. כל היום עומד בודד מול כל העולם, וכשהוא כבר חוזר הביתה הוא עושה את זה בפחד נוראי. והוא כל כך רוצה לעזוב אותה, שזה מגיע לכזה מצב שאפילו לא אכפת לו לתת לה את כל מה שיש לשניהם ביחד, רק שתניח לו, רק לילה אחד לישון עם שקט נפשי. וכל מה שרץ לו בראש הן מחשבות על עזיבה, על בריחה, על נטישה, על חיים וחופש. אבל הוא לא יעזוב אותה, כי הוא חושש שזה ישבור את הלב שלה לחתיכות. אם בכלל יש לה לב.
דותן מזור
אתמול דיברנו.
שעות. שעות ניסיתי להסביר לה בלי לפגוע בה, בנפש העדינה שלה שנפגעת מכל דבר. ברור שלא הצלחתי, הרי איך אפשר לזרוק בחורה תלותית כמוה בלי שהיא תבכה? וזה לא שלא בכיתי איתה, אני לא חזיר או משהו כזה, פשוט כל העניין הזה כל כך מיצה את עצמו וצריך לשים לזה סוף.
לך תנסה להסביר את עצמך לבחורה שמסתכלת לך בעיניים החמודות האלה שכל כך אהבת ובוכה. ולא רק שהיא בוכה אלא גם גורמת לך להרגיש כמו איזה חרא נצלן ואומרת לך: "אבל חשבתי שאתה אוהב אותי!". נו, אז מה יכולתי להגיד שלא אמרתי? אמרתי לה שאני עדיין אוהב אותה, ושכל נשיקה מהשפתיים הרכות שלה גרמו לי להינמס, שכל רגע במחיצתה דמה לנצח בגן- עדן ומה היא עונה? מה כבר יכולה לענות בחורה? שאני משקר, שכל הזמן שיקרתי לה ומעולם לא הרגשתי כלום כלפיה?
מה זו החוצפה הזאת?!
ובכל זאת אני מנסה להסביר את עצמי, שאולי כבר הגיע הזמן לפצל את דרכינו וללכת כל אחד לכיוונו. אני מזכיר לה דברים והיא מזכירה לי. כמובן שרק את הדברים השליליים היא מזכירה לי. ואנחנו מתווכחים בקול והיא צועקת עלי כל מיני שטויות ומתלהבת מעצמה.
כמה זמן זה יכל להימשך אני לא ממש יודע, אבל הגעתי למצב שבו אני מסתכל עליה והיא כל כך חמודה ופגיעה, ואני כל כך אוהב אותה ולא רוצה יותר להתווכח, רוצה רק לחבק אותה חזק חזק ולהישאר איתה לתמיד. ואז אמרתי לה שאני לא יודע מה קרה לי ושאני מצטער שבכלל חשבתי לעזוב אותה, היא היתה כל כך שמחה ואני הרגשתי מה- זה טוב, הרגשתי שאני כזה בנאדם טוב והייתי שלם עם עצמי כשנפרדנו בנשיקה.
אז היום היא התקשרה אלי, ובשיחה של בערך 2 דקות אמרה לי שהיא לא יכולה להמשיך כך והגיעה העת לומר שלום זה לזה.
נפרדת? בטלפון? ממני? ב- 2 דקות ?!
שרמוטה.
דותן מזור
"10 צלעות (36, 1.80, רווק) מחפשות צלע 11 שתשלים אותן"
היא קראה את המודעה והחליטה להתקשר. נכון, זו מודעה ממש מטומטמת, אבל עד כמה זה יכול להיות יותר גרוע מכל שאר הגברים שהיא יצאה איתם מאז שהתגרשה? היא השאירה לו הודעה לא פחות מטומטמת במשיבון: "שלום, זו הצלע ה-11, תתקשר אלי!" עם מספר הטלפון שלה, ושכחה מזה לגמרי.
יומיים אחרי זה היא עונה לטלפון, והקול הלא-מוכר מהצד השני שואל "הגעתי אל הצלע ה-11?"
"לא, זה הטלפון של ורד. לאיזה מספר התקשרת?"
"את השארת לי הודעה בקשר למודעה במדור בני זוג?"
"אה, כן, כן. שכחתי מזה לגמרי, אני מצטערת. מה, רק עכשיו בדקת את ההודעות?"
"האמת שלא, אבל לא ממש היה לי זמן, והעדפתי שלא לדבר בלחץ. תגידי, מתי מתאים לך להיפגש?" השאלה תפסה אותה לא מוכנה.
"אהמ.. תראה... חשבתי שנדבר קצת קודם, ככה בשביל... אתה יודע למה אני מתכוונת". היא ישר התחילה לחשוד שמשהו לא בסדר איתו, הוא הראשון שלא שאל איך היא נראית, ולא שהיא לא נראתה טוב, אבל יכול להיות שהוא כל כך גרוע שלא אכפת לו עם מי לצאת, העיקר שיהיה משהו?
ומייד היא קיבלה תשובה: "טוב, אז ככה, קוראים לי רמי, אני בן 36 ונראה טוב, יש לי כסף, אני בריא ויש לי עבודה טובה. כל השיחה המקדימה הזאת נראית לי מיותרת כי אני שופט טוב של אנשים, וכששמעתי את הקול שלך התרשמתי מאוד לטובה. כמו שאת מבינה אני אוהב לדבר לעניין, אז מתי מתאים לך להיפגש? אם בכלל..." ואז הוסיף "אה, אני מפתח תקוה".
נו, אמרה לעצמה, אם הגעתי עד לכאן וגם ככה אני בחופש מהעבודה אז למה לא? "למה לא? מבחינתי אפשר אפילו היום, רק תגיד מתי מתאים לך. אני גרה ברעננה אם זה משנה בכלל". כאשר אבדנו אבדנו, אמרה לעצמה.
"אם כבר יש לי זמן פנוי אז את פנויה עכשיו?" ולאחר הפסקה קצרה הוסיף "בואי נגיד בבית הקפה 'קפה' ברחוב אחוזה, את בטח מכירה".
"תוך כמה זמן אתה שם?" אמרה והתחילה לחשוב מה כדאי ללבוש.
"חצי שעה. אני מחכה לך בכניסה, יש שם ספסל מאבן ליד פח אשפה. אני אשב שם. אם את לא רואה אותי תתקשרי לנייד שלי, יש לך אותו".
"טוב, ניתראה"
"ביי" וניתק.
דותן מזור
זה היה ניראה לי כל כך מוזר ואפילו קצת לא מציאותי. כל המראה הזה פשוט לא היה לי הגיוני בכלל, הבנאדם הזה עושה מאמצים להשיג גרין קארד ולעבוד בארצות הברית. הוא חושב לעשות כסף יותר משהוא עושה כאן, כי אומרים שיש כאן מיתון. בדרך כלל זה לא אמור להיות מוזר, האמת היא שגם הפעם זה רגיל לגמרי אבל לי זה ניראה מוזר. בכלל, כל מה שקשור לעבודה נראה לי מוזר.
כי זה לא פשוט למצוא עבודה באוסטרליה, לפחות לא כמו שכולם אמרו לי. לפי הסיפורים שהם המציאו אתה מטייל ועושה חיים עד שנגמר הכסף, ואז אתה פשוט מוצא עבודה. ככה, בלי שום בעיות אתה מוצא עבודה מזדמנת ועושה ערמות של כסף, שבישראל היית צריך לקרוע את התחת מהבוקר עד הערב בשביל חצי ממנו.
זה מה שהם סיפרו לי, וזה לא שאני אומר שהם שקרנים או משהו כזה, אבל עד עכשיו העבודות היחידות שמצאתי היו עבודות שצריך לקרוע בשבילן את התחת מהבוקר עד הערב, ולעשות חצי ממה שהייתי עושה בישראל. כי כאן יודעים שאני תייר, ובאוסטרליה להיות תייר שעובד זה כמו עובד זר בישראל, כלומר עבד.
תיראו בתור דוגמא את המקום הראשון שחיפשתי בו, סתם חווה קטנה, לא כמו החוות הענקיות שרואים כל הזמן בטלוויזיה ושצריך מסוק בשביל להגיע מהקצה האחד לשני. בחווה הזאת היה מספיק קורקינט עם מנוע עזר, וגם אז זה היה נחשב רכב רציני מדי. אז במקום ההוא היה חוואי צהבהב ומסריח שבמקרה שאל אותי אם אני צריך עבודה, ולפי התשובה המהירה שלי הוא הבין שאני צריך מאוד.
הוא זיבל לי במוח על כל מיני שטויות שהוא עושה במקום המצחין שלו, ומה בדיוק יהיה התפקיד שלי. ובשביל להדגיש עד כמה חשובה לו מהימנות העובד הוא התקרב אלי והסתכל לי בעיניים. איזה דבילי זה, כאילו צריכה להיות תחושת שליחות בלנקות דיר חזירים, או למען הדיוק, לנקות ולטפל בחזירים.
אני לא יודע מה עזר לי להחזיק שם מעמד שבוע ויומיים, אולי זו העובדה שבגלל שאני לא אוכל אותם הם לא נראים לי כל כך מגעילים, אוכלים את החרא שלהם שאני צריך לנקות. כל בוקר הייתי מסתכל לשמיים ומתפלל לאלוהים שיפסיק את הסיוט הזה. למזלי היה לי מספיק שכל להפסיק אותו בעצמי.
בסופו של דבר, החלקלק הצהבהב לא נתן לי את כל הכסף בתירוץ שהשכר הוא שבועי, ואם אני רוצה את השכר על היומיים אני אצטרך לסיים עוד שבוע של עבודה. אז אני, בתור יהודי טוב עשיתי חשבון והגעתי למסקנה שעדיף לי לדחוף את הראש שלי לתוך פה של קרוקודיל באחת הביצות של אוסטרליה ולא לחזור ליצורים הצווחים המגעילים האלה. וויתרתי על ההצעה המפתה.
אז מצאתי את עצמי במלבורן, עומד ליד הנעל הזה שכל כך רוצה עבודה בחו"ל, ולא יודע שחו"ל, כל חו"ל, לא מחכה לו. דווקא נחמד לשמוע את התמימות של התקווה שלו, כאילו שיש לו איזשהו מושג קלוש על עבודה שמחכה לו שם. ואין לו, אני יודע כי שאלתי.
די טיפש הבחור, אבל זה בסדר. קצת דרבון, עוד טיפה של "אל תיתן לאנשים לדכא אותך, אתה צודק!" והנה הוא מזמין אותי לבקבוק בירה, שמהר מאוד הופך לערמה של בקבוקים ריקים על הבאר ולחיוך על הפנים שלי.
תודה קטנה לאלוהים על כל הפריירים שבעולם ואני ממשיך. מעניין מאיפה הוא יוציא את הכסף כשיצליחו להעיר אותו. אני בטח שלא אהיה שם בשביל לדעת.
(-:
כל הערים הגדולות הן פחות או יותר אותו דבר: המוני אנשים הולכים באותם רחובות ולא אכפת להם אפילו לשניה ממה שקורה מסביבם, בניינים ענקיים שגורמים לכל הכמות האדירה של תנועת כלי הרכב והאנשים להיראות כמו שום דבר, מוניות הן הרכב ששולט בכבישים עמוסים, ובניינים שלא משנה מה יהיה הצבע שלהם, תמיד יראו אפורים.
כמובן שכשאני אומר ערים גדולות אני לא מכליל סירחונות קטנים כמו תל- אביב שלנו, וגם לא סירחונות גדולים כמו חיפה. הדרך הטובה ביותר להרגיש בזה היא להסתכל למעלה, אם הבניינים נראים כאילו הם מאיימים לבלוע אותך זה אומר שאתה נמצא בעיר גדולה. ואם לא, אז אתה נמצא בסתם סירחון קטן.
סידני היא עיר גדולה, וגם מלבורן היא שובבה לא קטנה למרות כל החמימות הביתית והאנושיות הלא צפויה. בכלל, זה דבר שעוד לא הצלחתי להבין: איך אני מרגיש כאן כמו בבית למרות שאף פעם לא הייתי כאן?
האנשים כאן הם כל כך פשוטים ותמימים, הם כאילו מזמינים אותך לעבוד עליהם. אפילו הזונות, שבכל חברה שמכבדת את עצמה הן הערמומיות ביותר, אפילו הן נחמדות! זונות באווירה כמעט ביתית! רק חסר שיכינו לי ארוחת בוקר.
(-:
ובדיוק אז הייתי צריך את תום הלב לצידי מסיבה פשוטה אחת – לא היה לי גרוש. חה! אם היה לי 10 דולר בכל פעם שזה היה קורה הייתי מסודר טוב. להרבה זמן! אבל עכשיו אני צריך לדאוג לעצמי ולהפסיק עם השטויות האלה של עבודה. דווקא ניסיתי, ניסיתי כמה פעמים להיות מה שמחשיבים 'בסדר', אבל מסתבר שמה שבסדר בשביל שאר החברה הוא מאוד לא בסדר בשבילי. מה גם שבשבילי לקום לפני שהשמש קמה, ולעבוד אחרי שהיא הולכת לישון זה פשע בלתי נסלח. וזה מעביר אותי לאפשרויות שבדרך כלל יש לי.
כי דרכים לעשות כסף קל לא חסרות, כמו שאמר לי פעם מישהו שנסעתי איתו בלימוזינה: "כל איש הוא פראייר פוטנציאלי". הלימוזינה, כמובן, לא היתה של אף אחד מאיתנו, ונסענו עליה ביחד רק כמה שעות אחרי שירדנו מקרון מטען של רכבת. תאמיני לי, אלו הם החיים הטובים.
אבל יש סדרי עדיפויות. באותו רגע הדבר החשוב ביותר היה למצוא מקום לישון, ולא מתחת לעץ כמו שהיה בזמן האחרון. זה צריך להיות מקום עם מיטה, וסדינים, ושמיכות, ומיזוג אוויר בשביל החום האוסטרלי הדביק, וכמובן הכי חשוב שתהיה שם בחורה.
האמת היא שזה די מפשט את כל הסיפור, כי אם הייתי מנסה להשיג מקום לישון מבחור הייתי מקבל אחד משני דברים: או אגרוף או שותף ללילה, ושניהם לא מושכים אותי במיוחד. וחוץ מזה, בחורות עירוניות מתות על הקטע הזה של מטייל זרוק, שלא אכפת לו מהעולם ועושה מה שבא לו. עכשיו רק צריך למצוא מישהי מתאימה, ומה זאת אומרת מתאימה?
כשאני אומר מתאימה אני מתכוון למישהי שכבר מספיק מבוגרת בשביל לא לגור עם ההורים, אבל לא מספיק מבוגרת בשביל לחפש קשר של ממש, והכי חשוב שיהיה לה בעיניים את המבט הזה של השגרה שאוכלת לה את החיים, ותתפלאו כמה בחורות כאלה יש.
ובאמת ניגשתי לאיזו בחורה בפאב והתחלנו לדבר, שמתי לב איך היא כל הזמן מזיזה את העיניים שלה לכיוון התיק שלי, כאילו יש שם איזה דבר מסתורי ששייך רק לאנשים שמטיילים בעולם. אבל הוא סתם מלא בהמון בגדים מסריחים, ואם יהיה לי מזל אז היא תכבס לי אותם…
אז ישבתי איתה שם ליד הבאר, שותים ומדברים. מסתבר שהיא עובדת במשרד של רואי- חשבון, עבודה משעממת בדיוק כמו שקיוויתי, ועכשיו רק צריך לספר לה על ההרפתקאות שעברתי. כמובן שאין יותר מדי אמת במה שסיפרתי לה, אבל אני חושב שאני בעצם עושה לה טובה, כי ככל שהסיפור יותר מצוץ מהאצבע, כך נראה שהיא יותר נהנית.
היא כבר היתה שיכורה לגמרי, אז עזרתי לה להוציא את הארנק ולשלם. כי כזה אני, בנאדם טוב, תמיד מוכן לעזור לאנשים. נהגתי במכונית שלה עד הדירה שלה ועלינו למעלה. מסתבר שהיא גרה עם שותפה, אבל לי זה לא שינה כל עוד החדרים שלהן היו נפרדים. היא עוד ניסתה להחזיק את עצמה ערה ולשאול אותי כמה שאלות, אבל לא עברו 2 דקות והיא כבר נחרה, באמת נחרה! למזלי הייתי מספיק עייף בשביל להירדם למרות הרעש, וישנתי כמו תינוק.
למחרת בצהריים כשהתעוררתי היא כבר לא היתה, היא השאירה לי פתק ליד המיטה, כותבת שם "תאכל מה שבא לך, אתה יכול לראות טלוויזיה אם בא לך. הבית שלי הוא הבית שלך. נשיקות!". הצילו!!! לילה אחד ביחד, ואפילו לא עשינו כלום בלילה הזה, וכבר הבית שלה הוא שלי? לא תודה!
גררתי את עצמי למטבח וחיפשתי משהו לשתות, איזה בירה או וויסקי. כלום. שום דבר, הבית יותר יבש מהמדבר האוסטרלי. לא נשארה לי ברירה, הייתי חייב לאכול מהקרקרים הדיאטטיים שהיו להן שם. וזה פחות או יותר כל מה שהיה שם. אחר כך זרקתי את הבגדים למכונת הכביסה, לא נראה לי שאפילו שמתי חומר ניקוי, פשוט הפעלתי על המספר הכי גבוה והלכתי לישון על הספה בסלון.
התעוררתי כששמעתי צחוק חזק. עמדה מולי השותפה שלה עם עוד בחורה, ושתיהן צוחקות. אני, עדיין מסובב לגמרי, הסתכלתי עליהן ושאלתי מה מצחיק. שתיהן הצביעו לכיוון התחתונים שלי, שמסתבר ששכחתי ללבוש…
אותן זה הצחיק, אני הייתי יותר מדי עייף בשביל להתייחס אז קמתי לאט לאט, הלכתי אל החדר ונרדמתי על המיטה. כאלו חנוניות, בטח עשיתי להן את החודש כשראו אותי ערום. אבל הרווחתי מכל זה, כי כשהתעוררתי היו הבגדים שלי מקופלים ליד הדלת, מגוהצים ומריחים טוב. כנראה זה מה שרגשי אשמה עושים לבחורה.
אמרתי לעצמי שאם ככה זה ימשך, אז אולי אני אשאר שם עוד כמה ימים, נחיה ונראה. בינתיים הספיקה השנייה לחזור מהעבודה, ואיך שהיא נכנסת היא ישר באה אלי ונותנת לי נשיקה. לא לזה ציפיתי אחרי לילה אחד, שגם בו לא קרה כלום. אבל כנראה זה לא מה שהיא חושבת, כי היא היתה שתויה לגמרי.
אחרי כמה רמזים עבים שלי על כך שאין להן בדירה מה לאכול, ושלא יזיק לה מדי פעם קצת להשתחרר וליהנות מאוכל טוב, היא 'הפתיעה' אותי ואמרה שבא לה לאכול בחוץ. אני, כמובן אמרתי לה שאני צריך את הכסף שנשאר לי (כאילו נשאר לי) לכרטיס רכבת (כאילו שהייתי משלם). אז היא באופן מאוד לא מפתיע הציעה לשלם, והוסיפה: "שלא תעז לסרב" (כאילו שהיה סיכוי!).
כמעט וריחמתי עליה כשהיא הבינה לאיזה בור של הוצאות היא הפילה את עצמה עם ההזמנה הזאת. אבל זה בסדר, מחר אני כבר לא אהיה שם אז אין לה ממה לחשוש. כמובן שבתמורה לארוחה הטובה הייתי מחויב להקשיב בתשומת לב לכל הסיפורים שלה. האמת היא שכמה מהם היו יכולים להיות מעניינים, אם הם לא היו בדיוק כמו של כל כך הרבה אנשים שיצא לי לפגוש.
מדי פעם היא היתה מתעניינת בטיולים שעליהם סיפרתי לה, ואז הייתי חוזר על תיאורים מחליאים ממש של שקיעות, זריחות, חופי ים קסומים ובעלי חיים חברותיים. לא רציתי להרוס לה את הרושם שהכל בטבע טוב, הרי מה היא בסך הכל? סתם אוסטרלית, שבאותה מידה יכלה להיות ישראלית, ירדנית או בורמזית. כל החיים שלה משעממים יותר מקערה מלאה במלח. איזה דברים מעניינים יכולים כבר לקרות לה, אה? חתונה? ילדים? משכנתא?!
אני הכרתי כבר המון בחורות כאלה, שאין להן כלום בחיים חוץ מהשטויות שהן עושות עם החברות שלהן, או אולי החתלתול החמודון המפונק, שבשבילן הוא יותר קרוב מאימא או אבא. כל הזמן מתעסקות בעצמן, ומחכות שמישהו יקח אותן מהמקום המשמים שלו הן קוראות חיים. כמובן שהוא לא מגיע ואז הן מתפשרות על משהו דמוי אהבה, וכל הזמן מחפשות סטוצים מהצד. סטוצים כמוני.
(-:
אפשר לחיות עם עתיד, זאת אפשרות שהרבה אנשים שאני מכיר בוחרים בה. אני מתכוון לכל אלה שאתה מדבר איתם והם אומרים לך שהם יודעים מה הם ילמדו ובמה הם יעבדו ואיזה בית יהיה להם ולא מבינים שזה מפחיד. כי בתכל'ס זה לא מפחיד לדבר על העתיד הרי בסך הכל אי אפשר לדעת מה ממש יהיה אז זה הופך לבידור, רק מה שמפחיד באנשים האלה זה שכל מה שהם אומרים באמת יקרה!
כאילו לפי איזה גרף של התקדמות שנקבע מראש הם ישלימו את כל מה שתכננו לעצמם בלי לחרוג אפילו לשניה מהמסגרת שהציבו לעצמם בהתחלה. הכל מתוכנן אצל אלה, זה מתחיל בעבודה שלהם שאין להם בעיה לקום כל בוקר אליה מתוך אותה מיטה שיש בה את אותה אישה (בדיוק אותה אישה שעונה לכל הקריטריונים) כל בוקר. הילד נולד בדיוק מתי שתכננו להוליד אותו והוא יגדל להיות בן למופת: בדיוק כמו אבא.
מישהו פעם אמר לי משהו נכון: "אנחנו נותנים לילדים שלנו את כל מה שלא היה לנו, ועוד מקווים שיצאו כמונו". אבל זה בסדר כי אין לאיש המתוכנן מה לדאוג, הבן שלו יצא משעמם בדיוק כמוהו.
(-:
היתה לי פעם מורה שמאוד אהבתי (בעצם היא היתה היחידה שלא שנאתי), והיא תמיד היתה מנסה להשפיע עלי להיות קצת יותר ממושמע. היא היתה מסבירה לי שעדיף לי לעשות מה שאומרים לי וככה יהיו לי פחות צרות. לפעמים הייתי ממש מרחם עליה, על איך שהיא נראתה ממש סובלת מכל רגע שאני נהניתי, רק מהדאגה בטח ירדו לה משהו כמו שנתיים מהחיים!
ואני, מה אני בסך הכל רוצה מהחיים? קצת כיף, טיפה סתלבט ואולי גם כסף בשביל לעשות את הדברים האלה. מה רע בלתפוס ראש עם כמה חבר'ה שלא מכירים אחד את השני ולהעביר את הזמן בסבבה? אז נכון שאין בזה עתיד, אבל בכל מקרה אני אחיה את כל החיים שלי בעתיד, כך שאין לי מה למהר לעשות תוכניות ולקבור את עצמי בחיים.
לא תמצאי אותי מבזבז אפילו שנה אחת מהחיים הקצרים שלי באוניברסיטה וגם לא במשרד, חנוק מהמזגן ומהאנשים המסריחים שנראים כמו עכברים, מפחדים מהצל של עצמם, שכל רגע יכולים להגיע למסקנה שהם לא "יעילים" ולפטר אותם.
כל הזמן במאבק לחיות, להשיג עוד קצת כסף בשביל ביטוח בריאות, לפספס תשלום אחד ולאבד את הבית ששילמת בשבילו במשך עשרים שנה. עשרים שנה, איזה ביזבוז! במקום ליהנות מהחיים הם בוחרים לחיות בפחד.
(-:
טוב, אז זאתי הפעם האחרונה שאני רואה אותך. כבר הודיעו לי שמורידים לי את הזמן ככה שאין לי שום סיבה להמשיך להיות חיית הניסויים שלך. כל השעות שהעברת כאן עם מכשיר ההקלטה שלך ולא למדת כלום על החיים, זה ממש בזבוז. אז העורך שלך ירוויח כתבה במוספי סוף- השבוע על הישראלי שנכנס לכלא האוסטרלי, ואיך זה יכול לקרות. עם איזה קטע של ראיון עם מומחה כלשהו. אז אנשים יקראו על כל השטויות האלה בעיתון ויגידו "איזה דפוק, איזה נפל! מבזבז את החיים שלו על שטויות!",
אז כדאי שיחשבו כל החלאות האלה שוב פעם לפני שהם מתלהבים מעצמם: מי מבזבז את החיים שלו? מי עושה דברים שהוא לא רוצה לעשות? מי חי עם אנשים שהוא לא רוצה לחיות איתם? מי לא רוצה לקום בבוקר?
בטח שלא אני.
תזכרי שעוד חודש וחצי אני אצא מכאן ואהיה חופשי לעשות מה שאני רוצה. לא כמוך, שלא משנה לאן את הולכת מכאן עכשיו, את תהיי כל החיים שלך מאחורי סורגים.
דותן מזור
13/7/99