אתמול דיברנו.
שעות. שעות ניסיתי להסביר לה בלי לפגוע בה, בנפש העדינה שלה שנפגעת מכל דבר. ברור שלא הצלחתי, הרי איך אפשר לזרוק בחורה תלותית כמוה בלי שהיא תבכה? וזה לא שלא בכיתי איתה, אני לא חזיר או משהו כזה, פשוט כל העניין הזה כל כך מיצה את עצמו וצריך לשים לזה סוף.
לך תנסה להסביר את עצמך לבחורה שמסתכלת לך בעיניים החמודות האלה שכל כך אהבת ובוכה. ולא רק שהיא בוכה אלא גם גורמת לך להרגיש כמו איזה חרא נצלן ואומרת לך: "אבל חשבתי שאתה אוהב אותי!". נו, אז מה יכולתי להגיד שלא אמרתי? אמרתי לה שאני עדיין אוהב אותה, ושכל נשיקה מהשפתיים הרכות שלה גרמו לי להינמס, שכל רגע במחיצתה דמה לנצח בגן- עדן ומה היא עונה? מה כבר יכולה לענות בחורה? שאני משקר, שכל הזמן שיקרתי לה ומעולם לא הרגשתי כלום כלפיה?
מה זו החוצפה הזאת?!
ובכל זאת אני מנסה להסביר את עצמי, שאולי כבר הגיע הזמן לפצל את דרכינו וללכת כל אחד לכיוונו. אני מזכיר לה דברים והיא מזכירה לי. כמובן שרק את הדברים השליליים היא מזכירה לי. ואנחנו מתווכחים בקול והיא צועקת עלי כל מיני שטויות ומתלהבת מעצמה.
כמה זמן זה יכל להימשך אני לא ממש יודע, אבל הגעתי למצב שבו אני מסתכל עליה והיא כל כך חמודה ופגיעה, ואני כל כך אוהב אותה ולא רוצה יותר להתווכח, רוצה רק לחבק אותה חזק חזק ולהישאר איתה לתמיד. ואז אמרתי לה שאני לא יודע מה קרה לי ושאני מצטער שבכלל חשבתי לעזוב אותה, היא היתה כל כך שמחה ואני הרגשתי מה- זה טוב, הרגשתי שאני כזה בנאדם טוב והייתי שלם עם עצמי כשנפרדנו בנשיקה.
אז היום היא התקשרה אלי, ובשיחה של בערך 2 דקות אמרה לי שהיא לא יכולה להמשיך כך והגיעה העת לומר שלום זה לזה.
נפרדת? בטלפון? ממני? ב- 2 דקות ?!
שרמוטה.
דותן מזור