בשלים

אני זוכר שכשהייתי קטן, והיינו מבקרים את סבא בקיבוץ, אהבתי לעזור לו לטפל בגינה. בכל עונה היה לגינה ניחוח אחר, שמעיד על האופי של האווירה. בסתיו, היה זה ריח העלים הלחים על רגבי האדמה, בחורף זה היה הבוץ עם הריח הייחודי לו, באביב הריח היחיד הוא ריח הפריחה, ובקיץ... ובכן בקיץ זה כבר סיפור אחר.

בקיץ הפירות היו מבשילים על העצים. מלאים, דשנים, עסיסיים. כל כך מתוקים שפשוט רציתי להתנפל על העצים ולאכול אותם אחד אחרי השני! אבל סבא היה מחכה. סבא לא היה קוטף כמעט אף פרי מהעצים, ואחד אחרי השני הם היו מוצאים את דרכם אל הקרקע, ונרקבים שם.

כשהיינו מגיעים אליו בקיץ הוא היה יוצא החוצה, ואני אחריו עם סלסלה. הוא היה עובר בין העצים, בוחר בקפידה את הפירות שאותם היה קוטף, ומניח אותם בזהירות בסלסלה. ואני שמרתי על הסלסלה מכל משמר, ולא נתתי לאף פרי ליפול או להינזק. וכשהיינו נכנסים הביתה, הייתי מתענג על כל נגיסה, ואוכל עד שהייתי מתפקע.

ביום קיצי אחד, חם באופן יוצא מגדר הרגיל, הלכתי לי כהרגלי עם סבא בגינה, וריח הריקבון היה חזק מאי פעם. רק אז חשבתי לשאול אותו בפעם הראשונה, למה הוא לא קוטף את כל הפירות, לפני שהם נופלים ונרקבים. אני זוכר את התשובה שהוא נתן לי אז, עם קולו העמוק, כשהוא מביט אל העץ. אני זוכר איך הוא אמר:

"הפרי הוא המטרה שלשמה קיים כל העץ. הוא מקבל את החיים שלו מהעץ, עד שהוא מגיע למצב שאפשר לאכול אותו. הוא לא טוב לפני זה, והוא לא טוב אחרי זה. רק באותו רגע קצר שבו הוא מגיע לשיא שלו, הוא טוב"

ואז שאלתי אותו אם לא חבל לו על כל הפירות שנרקבים, והוא ענה לי באופן שלא משאיר מקום לספקות: "לא. יש סיבה לכך שהפירות האלה נרקבים. עבר הזמן שלהם"

---

י' באב התשס"ו

3/8/06

דותן מזור