כאשר חשבתי, שם ישב.
ובידיו מונחת היא.
והיא כולה תמה, צחה כשלג, מלאת ציפייה. נרגשת למראי.
והוא הביט בי.
"אין מקום לטעויות" כך אמר, בעודי עומד משתאה. "אין מקום לטעויות" חזר ואמר, ואז הוסיף "וכאשר לא תצלח, שם תידום". ואני ידעתי זאת, אף זאת, ולא אוויתי גשת אל אותו המקום. בעוד הזמן נוקף, ועלטה עטפתה.
ומבין ענני העלטה הגועשים, קיוויתי ראות דמותה. כה ייחלתי לאורה השליו, הקר, החם, הבלתי נגמר.
"רוצה אותך!" צעקתי. ומבעד לחשיכה שמעתיה: "בוא". ואני, בא-לא-באתי.
ואני עדיין עומד, ומביט בעיניים דומעות אל תוך הכלום. כסוי זיעה קרה, פן תעזוב אותי ולא תשוב לעולם, פן תישאר שם העלטה, פן אמשיך בדרכי בלעדיה, פן אותיר את עצמי לבדי.
"בוא" היא אומרת בקול גובר. היא ממתינה לי, צריכה אותי, והיא קוראת לי לבוא.
ואני, במה שנדמה לי בשארית כוחותיי, מאגרף ידיי וצועק בקול כה חזק, שני רק לזעקה הנשמעת בראשי. והזעקה עוטפת אותי מכל כיוון, והכאב שבעבר פילח רק את ליבי אינו חדל, והוא קורע את גופי לגזרים.
"בוא" היא צועקת. "אנא ממך, בוא" היא כבר מתחננת, בקול הולך ונדם. ועיניי גם הן יבשו.
"בוא" היא עוד לוחשת. והיא יודעת.
"עזור לי" מתוך העלטה נשמע קולה המתרחק, עת הפניתי לה גבי והחלתי לכת.
והאור החזק צורב בתוך עיניי, אך אני איני מרגיש דבר. בלעדיה, אני כבר לא יכול להרגיש דבר.
והנחלים זורמים.
----
דותן מזור
2006