מכתב למילואמניק שקשה לו

לא פשוט להתגייס למילואים

לא פשוט בשבילך להתגייס לשירות מילואים.

אתה לא רואה שום חובה מצדך לתרום לאנשים זרים, מהחיים שלך, בתוך המסגרת שנקראת ‘מילואים’. יש מספיק מסגרות אחרות.

קשה לך.

זה פוגע לך בלימודים.

זה מחזיר אותך לתקופות אפלות בשירות הסדיר.

אז אתה החלטת שלא לתרום, כי הדברים האלה פוגעים בך.

וכמו שהדברים האלה פוגעים בך, כך הם פוגעים גם בי, ובכל שאר האנשים הטובים שעושים מילואים. זה פוגע באלמנות שלהם. זה פוגע בפרנסה שלהם וברווחה של הילדים שלהם. זה מבטל להם תוכניות של טיולים לחו”ל, וגורם להם להפסיד לקוחות, ולפעמים לאבד בכלל את העבודה.

מספיק שפעם אחת תראה דמעות של אבא, כשהוא שומע את הילד שלו בטלפון, ותבין עד כמה זה פוגע בחיים שלנו.

וחוסר הנכונות שלך להטות שכם, רק עושה את זה יותר גרוע. הרבה יותר גרוע.

כי מעבר לכל הנטל הממשי שנופל עלינו כשאתה לא מגיע, יש את ההרגשה שאנחנו נושאים בנטל הזה בעיקר בשביל עצמנו, ושזה ממש לא חשוב. הרי אם זה היה כה חשוב, בטוח היו יותר אנשים מגיעים לכל צו קריאה.

שירות המילואים קשה, והוא מקשה על החיים. הוא הרבה יותר קשה ככל שעוברות השנים, והוא הרבה יותר קשה בלעדיך.

אני מקווה שעד הוועדה הבאה, תתאפס על עצמך ותצליח להגיע למסקנה שיש דברים שהם יותר גדולים ממך. דברים שהם יותר גדולים מהנוחות שלך, ומהקשיים שלך - שאני אכן מאמין בקיומם. אני מקווה שתבין, שלקחת חלק פעיל בהגנה הפיזית על המדינה שלך ועל העם שלך הוא אחד מהדברים הנדירים האלה, שהוא יותר גדול ממך, והוא ראוי להקרבה שלך.

אני לא תמים. ברור לי שפעמים רבות הצבא משמש כלי, במשחק ציני של אנשים קטנים. יחד עם זאת, אני מודע לכך שאם היום היו סוגרים את הצבא, אז מחר המשפחה שלי הייתה מתה. ואני לא מצליח למצוא שום צידוק להטיל את האחריות הזאת על מישהו אחר, כשאני בעצמי כשיר מבחינה פיזית לקחת חלק במלאכה הזאת.

אני גאה בשירות המילואים שלי. אני מתבייש להודות בכך שעבור רוב האנשים אני פראייר במקרה הטוב, ופשוט אידיוט במקרה הפחות טוב.

בתקווה שתמלך על דעתך.

שלך, בהערכה,
דותן