הבהרה

המכתב הבא אמנם מופיע באתר שלי, אבל לא אני כתבתי אותו. בעמוד זה קראתי לכל מי שיודע מי כתב את המכתב, שייצור איתי קשר. בינואר 2005 יצר איתי קשר דקל דיין, ולמטה מופיע הסיפור שמאחורי המכתב .


למה אני אוהב להיות יהודי?

מצבנו מעולם לא היה יותר טוב !!! זו רק הטלוויזיה והתקשורת שגורמת לאנשים לחשוב שסוף העולם מתקרב.

רק לפני 60 שנה הובילו את היהודים למותם כמו צאן לטבח. לא ארץ, לא צבא.

רק לפני 55 שנה, שבע מדינות ערביות הכריזו מלחמה על מדינת היהודים הקטנה, רק בת מספר שעות.

היינו אז 650.000 יהודים נגד שאר העולם הערבי. לא צה"ל, לא חיל אויר נורא ואימתני. רק חבורה של אנשים קשוחים שאין להם לאן ללכת. זוכרים?

לבנון, סוריה, עיראק, ירדן, מצרים, לוב, ערב-הסעודית - כולם תקפו בעת ובעונה אחת.

המדינה שהאו"ם "נתן לנו" הייתה מורכבת מ-65 אחוז מדבר והתחלנו אותה מ-אפס.

רק לפני 35 שנה נלחמנו נגד צבאותיהן של שלושת המדינות החזקות של המזרח התיכון ואנו מחקנו אותם אז, במלחמת ששת הימים.

נלחמנו במשך הזמן, בקואליציות שונות של מדינות ערביות עם צבא מודרני ומשופע בכמויות עצומות של נשק רוסי-סובייטי ועדיין ניצחנו.

היום יש לנו מדינה, צבא, חיל אויר חזק ומפואר, כלכלת היי-טק, המייצאת במיליונים. אינטל - מיקרוסופט - איי.בי.אמ. מפתחים את העניינים שלהם כאן.

הרופאים שלנו זוכים בפרסים חשובים בתחום הפיתוח הרפואי. הפכנו את המדבר לארץ פורחת, מכרנו תפוזים, פרחים וירקות לכל העולם.

ישראל שיגרה לחלל את הלווינים שלה. שלושה לווינים !

אנחנו נמצאים במקום טוב באמצע יחד עם: ארצות-הברית (250 מליון תושבים), רוסיה (200 מליון תושבים), סין (1.1 מיליארד תושבים) ועם אירופה: צרפת, אנגליה,

- המדינות היחידות בעולם ששיגרו משהו לחלל.

ישראל היום נמצאת במשפחת המעצמות הגרעיניות יחד עם ארה"ב, רוסיה, סין, הודו, פקיסטן, צרפת ואנגליה (אנחנו לעולם לא נודה בזאת, אבל כולם יודעים...)

לחשוב שרק לפני 60 שנה הובילו אותנו, בבושת פנים, בלי תקווה, אל מותנו.

זחלנו מתוך האודים הבוערים של אירופה, ניצחנו במלחמותינו כאן עם קצת פחות מכלום, ובנינו לנו אימפריה" מכלום.

מי זה, לעזאזל, ערפאת שיפחיד אותנו? שיבהיל אותנו, אתה מצחיק אותנו.

בקרוב נחוג את חג הפסח ובואו לא נשכח על מה מדבר החג הזה: התגברנו על פרעה. התגברנו על היוונים. התגברנו על הרומאים. התגברנו על האינקוויזיציה הספרדית. התגברנו על הפוגרומים הרוסיים. התגברנו על היטלר. התגברנו על הגרמנים. התגברנו על השואה.. התגברנו על צבאותיהן של שבע מדינות, התגברנו על סאדאם.

אז תירגעו, חברה', אנו נתגבר גם על אויבינו הנוכחיים.

לא משנה איזה חלק של ההיסטוריה האנושית תנסה, תחשוב על זה, בשבילנו, העם היהודי, מצבנו מעולם לא היה טוב יותר. לכן בואו נרים את ראשנו ונזכור: לא משנה איזו מדינה או תרבות שניסו להתעסק איתנו נכחדו, בעוד שאנו ממשיכים בדרכנו!!!

מצרים? מישהו יודע לאן נעלמה האימפריה המצרית.

היוונים? אלכסנדר מוקדון? הרומאים? האם מישהו היום מדבר לטינית?

הרייך השלישי? מישהו שמע איזה חדשות ממנו לאחרונה?

ותסתכלו עלינו. עם התנ"ך. מהעבדות של מצרים, אנחנו עדיין כאן, מדברים את אותה שפה, ממש כאן, ממש עכשיו.

כל זמן שנשמור על זהותנו, נהיה נצחיים.

אז סליחה שאיננו מודאגים, מקטרים, בוכים או פוחדים. העניינים כאן בסדר. הם בהחלט יכולים להיות יותר טובים אבל עדיין: אל תתייחס לזבל התקשורתי, הם לא יספרו לך על הפסטיבלים שלנו כאן, על האנשים שממשיכים לחיות כאן, שיוצאים לבלות, שפוגשים חברים. כן! המוראל לפעמים שפוף, אז מה?

זה רק מפני שאנו מבכים את מתינו בעוד הם צוהלים על הדם שנשפך. זאת גם הסיבה שבזכותה אנחנו ננצח, אחרי הכל.

בבקשה העבירו את האימייל הזה לקהילה היהודית ולכל מקום אפשרי בעולם, הם חלק מהכוח שלנו. זה עשוי לעזור לחלק מהם להרים את הראש מעלה.

אמור להם שאין מה לדאוג. אמור להם לחשוב בגדול ולראות את כל התמונה.

לשנה הבאה בירושלים.
וזה הסיפור שמאחורי המכתב, מילה במילה מהמחבר המקורי:

המכתב נכתב לפי כשנתיים/שלוש לחברים בארצות הברית.

יהודים אמריקאים, ראשי הקהילה היהודית ביוטה - סולט לייק סיטי.

הם היו לחוצים מכל הפיגועים כאן, וחשבו שאוטוטו המדינה מתחסלת..


הרגעתי אותם שאומנם לא נעים..

אבל בואו לא נאבד פורפורציות..

כי מבחינה היסטורית, מצבנו אכן מעולם לא היה טוב יותר..

 

הם אמרו לי תודה על המכתב, (נשלח אליהם במייל.)

ואמרו לי בדיעבד, שהם פירסמו אותו, בידיעון היהודי שם..

משם הוא עבר לעיתון יהודי ארצי, או דרך המייל ..

וכל השאר היסטוריה.



אגב, אני קיבלתי לפני כחצי שנה את המייל שלי, חזרה, כמכתב שרשרת, מחברה לעבודה.

חשבתי שאני מת !! המכתב כבר שנתיים רץ באינטרנט, מתורגם לכמה שפות..

יש כמה אתרים שקצת שיפצו לי את המכתב, אבל רובם כמו אצלך, נאמנים למקור.

ברוב האתרים רשמו שהמכתב מיוחס לסופרת נעמי רגן.

לא שזה משנה לי, אני לא סופר, ולא זקוק לקרדיט..


בברכה דקל דיין